הפסוק מפרט את חלוקת התפקידים והאחריות של הלויים על הציוד והחומרים השונים ששימשו בבית המקדש. הפרשנים מבחינים בין סוגי הכלים והחומרים שעליהם הופקדו הממונים.
כאשר נאמר על הכלים, הכוונה היא לכלים שאינם משמשים ישירות לעבודת הקודש המרכזית, כדוגמת כלי בישול [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], או קשוות הנסך [רלב"ג]. לעומת זאת, כלי הקדש הם הכלים המקודשים והמרכזיים של המקדש, כגון שולחן הפנים, המנורה וכליהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בנוסף להשגחה על הכלים, הופקדו הלויים גם על חומרי הגלם שנקנו עבור קרבנות הציבור. הסולת והשמן נועדו להכנת המנחות, והיין שימש לנסכים המלווים את הקרבנות [מצודת דוד, רלב"ג]. הפסוק מונה בנפרד את הלבונה, שכן לה היה ייעוד ספציפי: היא הונחה בבזיכים על גבי מערכת לחם הפנים, וכן שימשה למנחת העומר [מצודת דוד, רלב"ג]. לבסוף, הבשמים המוזכרים בפסוק הם הסממנים שנועדו להכנת קטורת הסמים [מצודת דוד, רלב"ג].