לאחר פירוט שושלות היוחסין של כמה משבטי האומה, הכתוב עוצר כדי להבהיר את היקף הרשימות הללו. אף על פי שבפרקים הקודמים הושמט ייחוסם של שבטים שלמים (כדוגמת זבולון, דן ונפתלי) ושל אחרים הוצג רישום חלקי בלבד, הרי שבאופן כללי התקיימו בעם רשימות יוחסין מסודרות, מוסמכות ומקיפות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
וְכׇל־יִשְׂרָאֵל הִתְיַחְשׂוּ וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל – המילה וְהִנָּם משמעותה "הנה הם" [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי המחבר מצהיר שרשימות היוחסין המלאות, שלא עסקו באירועים היסטוריים, נכתבו כנספחים בחיבור נפרד בשם "ספר מלכי ישראל" [ביאור שטיינזלץ]. פעולת הרישום עצמה התרחשה ככל הנראה בימי המלכים ירבעם (בן נבט או בן יואש) ויותם מלך יהודה [רלב"ג].
באשר לסיבה שבגללה לא הועתקו כל הרשימות במלואן לספר דברי הימים, קיימות גישות שונות. יש המסבירים כי "ספר מלכי ישראל" גלה יחד עם העם ולא היה בידי המחבר כדי להעתיק ממנו [מצודת דוד], או שאבד לחלוטין ברבות השנים, בדומה לספרים קדומים אחרים כגון "ספר הישר" ו"ספר מלחמות ה'" [רד"ק]. לעומת זאת, פרשנים אחרים סבורים כי מחבר הספר (עזרא הסופר) שהה עם הגולים בבבל, ספרי היוחסין היו מצויים בידו, והוא העתיק מתוכם רק את החלקים שמצא לנכון [רש"י, מלבי"ם].
וִיהוּדָה הׇגְל֥וּ לְבָבֶל בְּמַעֲלָם – שבט יהודה ובני היישובים שסביבו הוגלו לבבל בגלל חטאיהם [ביאור שטיינזלץ]. גלות זו לא התרחשה בבת אחת, אלא רובה אירע בימי המלך צדקיהו, ומיעוטה עוד קודם לכן, בימי יהויקים ויכניה [רלב"ג].
הזכרת גלות יהודה כאן נועדה להבדיל בינה לבין גלות עשרת השבטים. בעוד ששבטי ישראל הוגלו מוקדם יותר על ידי מלכי אשור ורובם לא שבו ארצה בתקופת בית שני, הרי שמיעוט קטן משבטי הצפון (כגון אפרים, מנשה, יששכר וזבולון) נותר מחובר לממלכת יהודה. קבוצה זו גלתה לבבל יחד עם שבט יהודה, והיא זו ששבה עמו לירושלים, כפי שהכתוב עתיד לפרט כעת [רד"ק].