יצא לכם פעם לראות מישהו מדבר במשך זמן רב, אבל לא הצלחתם לשמוע אפילו צליל אחד יוצא לו מהפה? זה בדיוק מה שקרה לעלי הכהן הגדול. הוא ראה את חנה עומדת לִפְנֵי ה', כלומר עומדת ממש מול המקום הקדוש ביותר, קודש הקודשים. חנה עמדה שם והִרְבְּתָה להתפלל, שזה אומר שהיא התפללה באריכות ושפכה את הלב עם המון מילים במשך זמן רב.
בזמן הזה, עלי עמד בצד והסתכל עליה בפליאה. הכתוב מספר שעלי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ. הכוונה היא לא שהוא שמר עליה כמו שומר רגיל, אלא שהוא הסתכל מקרוב ובהקפדה על תנועת השפתיים שלה, בניסיון להבין את המילים שיוצאות לה מהפה. עלי היה מופתע מאוד, כי בדרך כלל כשאנשים היו מתפללים תפילה כל כך ארוכה, הם היו עושים זאת בקול רם. אבל חנה התפללה בשקט מוחלט. השילוב הזה, של תפילה ארוכה מאוד יחד עם שתיקה, נראה לעלי מוזר וגרם לו לחשוד בהתנהגות שלה. מתוך אותה תפילה אילמת ועמוקה של חנה, חכמים למדו את ההלכות החשובות ביותר של התפילה עד ימינו: החובה לכוון את הלב, הצורך להזיז את השפתיים ולבטא את המילים, והאיסור להשמיע קול.