תארו לעצמכם שאתם מחפשים כתובת חשובה ולא בטוחים שהגעתם למקום הנכון. מה תעשו? בטח תשאלו מישהו שעובר ברחוב. זה בדיוק מה שקורה לשאול ולנער שלו. הם עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר, כלומר מטפסים בשביל שעולה אל העיר. באותם ימים נהגו לבנות את הערים על גבעות גבוהות כדי שיהיה קל להגן עליהן מפני אויבים. בדרך הם פוגשים נערות שיורדות לִשְׁאֹב מים, להוציא ולקחת מים מהמעיין שהיה בדרך כלל בתחתית ההר.
המילה וְהֵמָּה מלמדת אותנו ששאול והנער הלכו ממש זה לצד זה ושאלו את הנערות יחד: הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה? כלומר, האם הרואה, שזה הנביא, נמצא פה? הם פשוט לא היו בטוחים אם הגיעו לעיר הנכונה או שאולי הנביא בכלל נסע למקום אחר.
הנערות עונות להם, אבל הן מאריכות מאוד בתשובה שלהן ומדברות ומדברות. למה? פשוט כי שאול היה בחור יפה תואר, והן רצו להמשיך להסתכל עליו עוד קצת. אבל האמת היא שיש כאן משהו עמוק יותר. קודם כל, בתנ"ך, פגישה עם בנות ששואבות מים היא תמיד סימן טוב לכך שעומד לקרות משהו מוצלח. חוץ מזה, הכל קרה בהשגחה מדויקת מאת ה׳. ה׳ אמר לנביא שמואל מראש באיזו שעה בדיוק שאול יגיע אליו. כדי ששאול לא יקדים אפילו בדקה, ה׳ גרם לכך שהנערות יעכבו אותו עם שיחה ארוכה, וכך שאול הגיע אל הנביא בדיוק ברגע הנכון!