הבטחת הגאולה מגלות בבל מגיעה עם לוח זמנים מוגדר וברור, המציב גבול לייסורי הגלות מחד גיסא, ושולל תקוות שווא לגאולה מיידית מאידך גיסא.
הפרשנים מבארים את מילות הפסוק: המילה לפי משמעותה שיעור ומידה או לעת, מלאת עניינה השלמה, והמילה אפקוד היא מלשון זיכרון [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הציר המרכזי של הפסוק סובב סביב מניין שבעים השנה. הפרשנים מסכימים כי מלאת לבבל שבעים שנה מתייחס למשך שלטונה של בבל כמעצמה. ספירה זו מתחילה מעת עלייתו של נבוכדנצר והתפשטות מלכותו על ישראל בכיבוש יהויקים, ונמשכת דרך ימי יורשיו, אוויל מרודך ובלשאצר. השלמת שבעים השנה מתרחשת עם נפילת האימפריה הבבלית, שנתו הראשונה של דריוש ועלייתו של כורש מלך פרס [מצודת דוד, מלבי"ם].
ההבטחה אפקוד אתכם מתממשת כאשר ה' מעורר את רוחו של כורש לאפשר את שיבת ציון [רד"ק]. הבטחה זו נועדה להבהיר כי הגאולה תבוא רק בזמן שנקבע לה, בניגוד גמור לדברי נביאי השקר שהבטיחו חזרה מוקדמת לירושלים [מצודת דוד].
עם זאת, קיימת הבחנה היסטורית ורוחנית חשובה: פקידה זו, שמשמעותה סיום שעבוד בבל, אינה חופפת לבניין בית המקדש. בעוד שהפקידה והחזרה לארץ התרחשו בתום שבעים שנה לשלטון בבל, בניין הבית התעכב והושלם רק שבעים שנה לאחר חורבן ירושלים וגלות צדקיהו, פער של תשע עשרה שנים [רד"ק, מלבי"ם].
על המילים וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת־דְּבָרִי הַטּוֹב מבאר [מלבי"ם] כי בניגוד לגלות הארוכה שבה קץ הגאולה נסתר, בגלות בבל ה' קבע גבול וזמן קצוב מראש. קביעה זו אינה שרירותית, אלא נובעת מחכמתו של ה', שראה כי השהות בגלות לאורך פרק זמן מדויק זה נחוצה לעם ישראל ופועלת לטובתם.