הגולים נדרשים לקשור את גורלם במקום מושבם החדש, ולפעול למען רווחת המדינה הזרה שבה הם חיים כעת [ביאור שטיינזלץ]. הפעולה הנדרשת בפסוק, וְדִרְשׁוּ, משמעותה לבקש [מצודת דוד].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שההוראה להתפלל למען העיר נובעת מהתלות הישירה של הגולים בשלטון המארח; כאשר תשרור מנוחה בעיר, יזכו גם הם לשלווה, ברוח ההדרכה להתפלל בשלומה של מלכות [מצודת דוד].
לצד ההסבר המעשי, קיים רובד פנימי המסביר זאת באמצעות מנגנון השפע מאת ה'. בניגוד למצב שבו עם ישראל נמצא בארצו, מקבל את השפע ישירות ומעביר אותו לשאר אומות העולם, בתקופת הגלות הסדר מתהפך. השפע מגיע תחילה אל האומה השולטת ואל השר הרוחני הממונה עליה, ורק משם הוא מועבר אל ישראל. משום כך, התפילה לשלום העיר נועדה להבטיח שהאומה הזרה תקבל את השפע, כדי שזה יגיע בסופו של דבר גם אל הגולים [מלבי"ם, חומת אנך].
עם זאת, החובה לדרוש את שלום בבל מוגבלת לתקופת הגלות בלבד. היא תקפה רק כל עוד נגזר על ישראל לשהות שם, שכן בסופו של דבר, השלום האמיתי והגדול יותר של העם יצמח דווקא מתוך חורבנה של בבל, שיאפשר את יציאתם מן הגלות [רד"ק].