התעלמות מקולות האזהרה של ה' אינה תופעה של דור אחד בלבד, אלא שרשרת מתמשכת של סירוב המלווה את העם. דברי התוכחה כאן ממחישים את ההחמצה הגדולה של ישראל, אשר בחרו להתעלם מהשליחים שנועדו להדריך אותם, ובכך חרצו את גורלם לעונש.
המילה תַּחַת פותחת את הפסוק במשמעות של "בעבור" או בגלל [מצודת דוד]. ה' מדגיש כי שלח את נביאיו הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ, ביטוי המלמד על כך שהשליחות נעשתה בזריזות רבה, בהתמדה ובשקידה [מצודת דוד]. אגב כך, המילה הַנְּבִאִים נכתבת חסרה, ללא האות יו"ד הראשונה, כפי שמקובל במסורת הכתיב והמסורה המדויקת [מנחת שי].
קושי בולט בפסוק הוא המעבר החד מדיבור בגוף שלישי לגוף שני: תחילת הפסוק אומרת אֲשֶׁר־לֹא־שָׁמְעוּ (הם לא שמעו), וסופו מטיח וְלֹא שְׁמַעְתֶּם (אתם לא שמעתם). רוב הפרשנים מסכימים כי שינוי זה נועד להקיף את כל חלקי העם לדורותיהם, ולהדגיש כי לא האבות ולא הבנים שמעו בקול ה'. הגישה המרכזית היא שחלקו הראשון של הפסוק מתייחס לאבות האומה, בעוד סיומו פונה ישירות לדור הנוכחי, שחזר על חטאי קודמיו [אברבנאל, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
באשר לזהות הנמענים שאליהם מופנית ההאשמה הישירה וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, קיימת הבחנה בין המפרשים. יש הסבורים כי הקריאה מופנית כתוכחה ישירה אל מול פניהם של יושבי ירושלים [מצודת דוד]. לעומת זאת, דעה אחרת ממקדת את הפנייה דווקא אל גולי בבל. לפי גישה זו, הפסוק מבהיר לגולים כי מאחר שגם הם וגם אבותיהם סירבו להקשיב וכבר קיבלו את עונשם בגלות, עליהם להתחיל לשמוע בקול ה' מכאן ולהבא [מלבי"ם].
התעקשות זו שלא להקשיב לנביאי האמת היא העומדת בבסיס הגזירות הקשות שבאות בהמשך. התעלמות העם היא הסיבה הישירה לכך שה' יפרע מנביאי השקר בבבל, אשר ניצלו את אוזנו הערלה של העם, נאפו, ודיברו בשם ה' שקר מוחלט שאותו לא ציווה [אברבנאל].