נבואת זעם קשה מופנית כלפי העם שנותר בירושלים, ונועדה לנפץ את תקוות השווא של הגולים לשיבה מהירה לארצם. ההיגיון העומד מאחורי הדברים הוא שאם ה׳ מוסר את יושבי הארץ לידי האויב לכיליון, אין כל סיכוי שהגולים ישובו לשם במהרה [מצודת דוד].
החזרה על הפתיחה כֹּה אָמַר ה' נובעת מאריכות הדברים והפירוט שקדם לה במשפטים הקודמים [מצודת דוד]. ה׳ מצהיר כי הוא מְשַׁלֵּחַ בהם את החרב, הרעב והדבר, כאשר משמעות השילוח כאן היא גירוי והשסה של האויב ושל הפגעים הללו בעם [מצודת דוד, מצודת ציון]. אגב כך, מבחינת נוסח המקרא, המילים אֶת הָרָעָב נכתבות ללא אות וי"ו בתחילתן, כפי שמופיע ברוב כתבי היד המדויקים על פי המסורה [מנחת שי].
בחלקו השני של המשפט, מומשל גורלם של הנותרים בירושלים לתאנים רקובות. דימוי זה ממשיך נבואה קודמת המופיעה בספר ירמיהו, שבה נמשלו שארית ירושלים והמלך צדקיהו לתאנים רעות [רד"ק, מצודת דוד]. הפרשנים מסכימים כי הביטוי כַּתְּאֵנִים הַשֹּׁעָרִים מתאר דבר מאוס ומגונה, והוא נגזר מהמילה "שערורייה" [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. הכוונה היא לתאנים מלוכלכות [רד"ק] ומקולקלות [ביאור שטיינזלץ], אשר מרוב רעתן הפכו לשנואות, מרוחקות מבני אדם ובלתי ראויות לחלוטין למאכל [מצודת דוד].