ההנחיה הניתנת לגולים בבבל היא להתיישב במקום, לחיות חיים נורמליים ולהקים משפחות, שכן מצפה להם גלות ממושכת ואין טעם לחיות בציפייה מתמדת לשובם המיידי [ביאור שטיינזלץ]. הציווי קְחוּ נָשִׁים מגיע מיד לאחר ההוראה לבנות בתים ולטעת גנות בפסוק הקודם, דבר המלמד על הסדר הראוי לחיים, שבו יש לבסס קודם כלכלה ולהקים בית, ורק לאחר מכן להינשא [חומת אנך].
בדרך כלל, אדם השרוי בצער או בעת צרה אינו אמור לשאת אישה ולהוליד בנים. אולם, מכיוון שגלות זו נועדה לטובתם ולהצלתם ממוות בחרב בארץ ישראל, ולאור אורכה הצפוי, לא רק שהותר להם להתחתן, אלא הוטלה עליהם חובה לעשות זאת [חומת אנך].
הקריאה וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת דורשת מהם ללדת ילדים עוד בטרם יצאו מן הגלות [מצודת דוד], והיא מכוונת לריבוי תולדות מעבר למינימום ההלכתי הנדרש לקיום מצוות פריה ורביה [חומת אנך].
החובה לדאוג לדור ההמשך מוטלת על ההורים, שעליהם להשיא את ילדיהם [חומת אנך]. ההוראה וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים נועדה לעקור את המחשבה שהבנים ישובו ויינשאו בארץ ישראל. בדומה לכך, נאמר וְאֶת־בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים (מילה המופיעה בחלק מן הגרסאות בכתיב חסר, ללא האות וי"ו [מנחת שי]), כדי להזהיר שלא ישלחו את הבנות לארץ ישראל כדי להינשא שם, שכן תושבי הארץ עתידים להיהרג [מלבי"ם].
הפסוק נחתם בכפילות המדגישה את המטרה. ההוראה וּרְבוּ־שָׁם חוזרת על הצורך לקחת נשים כדי להתרבות דווקא שם בארץ הגלות. לאחריה מגיעה האזהרה וְאַל־תִּמְעָטוּ, שמשמעותה היא בל יימנעו מנישואין ומהולדה, שכן אם דור האבות ימות ולא יותיר אחריו בנים שימלאו את מקומו, מספרם של הגולים ילך ויפחת [מצודת דוד].