העונש הצפוי לשארית העם אינו מסתכם רק בפגיעה פיזית, אלא הופך אותם לסמל של חורבן וקללה בתודעת האומות. הפורענות תרדוף אותם ולא תרפה, עד שיהפכו לאות אזהרה ולמושא ללעג בכל מקום שאליו יגיעו.
העונש מתחיל בפגיעה הפיזית. וְרָדַפְתִּי אַחֲרֵיהֶם משמעו שה׳ ייפרע מהם ויכה אותם בכל מקום שילכו [ביאור שטיינזלץ], ובפרט כאשר יצאו לאחר מכן למצרים [מלבי"ם], באמצעות חרב האויב, רעב ומגפות [מצודת דוד].
מכאן עולה שורת מושגים המבטאים חורבן מוחלט והשפלה פומבית:
לְזַעֲוָה מילה זו נכתבת לזועה אך נקראת לזעוה [מנחת שי], ומשמעותה חלחלה, רעד ורתת [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. ה׳ ימסור אותם לידי כל ממלכות הארץ כך שיהיו לחרדה, וכולם יחרידו אותם [מצודת דוד].
לְאָלָה קללה ושבועה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. האומות ישתמשו בהם כדוגמה שלילית, ויישבעו באמירה אהיה כאותם יהודים אומללים [מצודת דוד].
וּלְשַׁמָּה תדהמה ותימהון, שכן כולם יתפלאו על גודל החורבן שהכה בהם [מצודת דוד, מצודת ציון].
וְלִשְׁרֵקָה השמעת קול שריקה על ידי קיבוץ השפתיים. זוהי תגובה של תדהמה שדרכם של בני אדם לעשות כאשר הם רואים דבר חשוב שנחרב ואבד [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
וּלְחֶרְפָּה הגויים יבזו ויחרפו אותם [רש"י, מצודת דוד].
בסיום הדברים נאמר אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם, כלומר המקומות שאליהם אגרש אותם [ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מציינים כי אף על פי שהפועל כתוב בלשון עבר, הכוונה היא לזמן עתיד, שכן שארית ירושלים טרם גלתה באותה עת [רד"ק, מצודת דוד]. אותם בני העם שנשארו בארץ עתידים להיות מודחים לבסוף, ויציאתם לגלות תהיה מלווה בביזיון ולא בכבוד [ביאור שטיינזלץ].