הפסוק מתמודד עם הפער שבין נבואת ירמיהו על גלות ארוכה לבין תקוות השווא של הגולים. משמעות המילה הֵקִים היא העמיד [מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים כִּי אֲמַרְתֶּם הֵקִים לָנוּ ה' נְבִאִים בָּבֶלָה מציגות את טענתם של הגולים. הם נאחזים בכך שיש להם נביאים מקומיים בבבל, המבטיחים להם עתיד שונה וחזרה מהירה וקרובה לארץ ישראל. הכתוב מקצר ואינו מפרש את תוכן נבואתם, שכן הדבר מובן מאליו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. ירמיהו מצטט את טענתם כדי להפריך אותה, ומזהיר אותם שלא ללכת שולל אחר הבטחות אלו. הוא מבהיר כי נבואתו על גלות בת שבעים שנה היא האמת, ועליהם לתכנן את חייהם ואת חיי ילדיהם בבבל לתקופה ממושכת [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. אגב כך, מצוין כי התרגום הארמי מפרש את המילה "נביאים" בפסוק זה כמורים ומלמדים [רד"ק].
מנגד, קיימת גישה פרשנית שונה לחלוטין המתמקדת במבנה התחבירי והדקדוקי של הפסוק. על פי קו חשיבה זה, המילה בָּבֶלָה מסתיימת בה"א המגמה, שמשמעותה "אל בבל", ולכן אינה יכולה להיות מתורגמת כ"בתוך בבל". משום כך, הפסוק כולו נחשב למאמר מוסגר הקוטע את הרצף. המילה בָּבֶלָה נמשכת למעשה לפסוק הקודם ומשלימה אותו ("המקום אשר הגליתי אתכם משם בבלה"). שאר הפסוק, כִּי אֲמַרְתֶּם הֵקִים לָנוּ ה' נְבִאִים, אינו מתאר את טענת הגולים כעת, אלא מסביר את סיבת הגלות עצמה: העם הוגלה לבבל מפני שהאמין לנביאי השקר שהטעו אותו מדרך הישר [מלבי"ם].