ירמיהו, פרק כ״ט, פסוק ח׳

אזהרת ה' מכוונת כנגד הישענות על תקוות שווא ונבואות שקר, המבטיחות לעם גאולה מהירה וחזרה קרובה לירושלים בניגוד לתוכנית האלוהית [מצודת דוד].

האזהרה נפתחת במילים אַל יַשִּׁיאוּ לָכֶם, כאשר רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה היא פיתוי והסתה. מונח זה מזכיר את חטאו של האדם הראשון, בדומה לדברי חוה "הנחש השיאני" [רש"י, מצודת ציון]. אותם נביאי שקר, יחד עם קֹסְמֵיכֶם המשתמשים במיני כישוף [מצודת ציון], מנסים לפתות את העם ולהדיח אותו להאמין להבטחות שקר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].

במוקד הפסוק עומדת הקריאה: וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַחְלְמִים. הצירוף אֲשֶׁר אַתֶּם מַחְלְמִים מעורר קושי דקדוקי ורעיוני, שכן הפועל מופיע בבניין מפעיל (פועל יוצא), המעיד על פעולה של גרימה לאחרים לחלום, ולא בהכרח על חלום שהאדם חולם בעצמו [רד"ק, מלבי"ם].

הפרשנים מציעים מספר דרכים להבין כיצד העם גורם לחלומות הללו להופיע:
גישה אחת מסבירה שהעם נושא באחריות משום שהוא זה שיוזם ודורש מהנביאים לשאול עבורו שאלות באמצעות חלומות [מצודת דוד]. מעבר לכך, עצם הנכונות של העם להקשיב ולהטות אוזן לחלומות השקר, היא זו שמעודדת את הנביאים להמשיך ולחלום אותם. לולא היה להם קהל שומעים, הנביאים לא היו חולמים כלל, ולכן החלומות נחשבים באחריותו של העם ונקראים על שמו [רד"ק].
גישה שניה מציעה הסבר פסיכולוגי יותר, ותולה את החלומות במחשבותיהם של בני העם. העם הוא שמסבב את הופעת החלומות משום שאנשיו מהרהרים בתקוותיהם רבות במהלך שעות היום, וכתוצאה ישירה ממחשבות אלו מופיעים החלומות בלילה [מלבי"ם].

לצד הפירושים המדגישים את גרימת החלום, יש המפרשים את המילה בפשטות כמתארת את החלומות שהעם עצמו חולם [ביאור שטיינזלץ].