הגעת איגרת השטנה מבבל לירושלים, שנועדה להצר את צעדיו של ירמיהו, מקבלת תפנית כאשר היא מוקראת באוזניו של הנביא עצמו. קריאת הספר לא נבעה מכוונת ענישה, שכן הכהן היה מיודד עם ירמיהו ולא התכוון לפעול נגדו כפי שנדרש באיגרת. מטרתו הייתה לשתף את הנביא ולהראות לו מה חושבים עליו גולים מסוימים בבבל [ביאור שטיינזלץ].
מבחינה תחבירית, פסוק זה משמש כמאמר מוסגר ברצף הכתובים, ומציין את הרגע המדויק שבו ניתנה לירמיהו הנבואה הבאה מאת ה' [מלבי"ם]. הניסוח בְּאָזְנֵי יִרְמְיָהוּ, בגוף שלישי, אופייני לסגנון המקראי; אף על פי שירמיהו עצמו הוא שכתב את הדברים, הוא מתאר את המאורע כאדם המדבר על מישהו אחר, ולא בגוף ראשון [מצודת דוד].
לעצם הקראת האיגרת היו השלכות חמורות עבור שולחה, שמעיה. העובדה שהספרים נקראו בפומבי העידה על עזות פנים ועל כך שהעם החל לייחס חשיבות לדברי נבואת השקר שלו. בשל כך, מיד לאחר קריאת האיגרת, נגזר עונשו של שמעיה על חוצפתו כלפי ירמיהו ועל נבואות הכזב שניבא [מלבי"ם].