ה׳ חושף בפני העם הגולה את התוכנית האלוהית ארוכת הטווח, ומבטיח כי השהות הממושכת בבבל אינה גזירת כליה, אלא תהליך מחושב שנועד להוביל אותם לעתיד בטוח ומשגשג. הבטחה זו נועדה גם לעמוד מול דברי נביאי השקר שהבטיחו חזרה מידית, ולהבהיר את כוונתו האמיתית של ה׳ [אברבנאל].
הפרשנים מסכימים כי עיכוב הגאולה בשבעים שנה אינו עונש אלא תהליך חיובי. ה׳ מדגיש כי מחשבותיו הן לשלום ולא לרעה, כלומר, עצם השהות בגלות נועדה לטובת העם, כדי להכניע את לבבם ולתקן את דרכם לקראת החזרה ארצה [מצודת דוד]. לעיתים מחשבות שלום עשויות להתהפך לרעה בשל נסיבות שונות, אך כאן מובטח כי התוכנית האלוהית תישאר חיובית ותוביל לקיום יציב בארץ [מלבי"ם]. מתוך ראייה היסטורית רחבה יותר, יש המבארים כי "מחשבות השלום" מתייחסות לכך ששיבת ציון לאחר שבעים שנה לא נועדה להיות הגאולה השלמה כשלעצמה, אלא שלב הכנה בלבד. ה׳ בחר להשיב אותם לארץ ישראל כדי להעניק להם סביבה רוחנית ראויה שבה יוכלו לחזור בתשובה ולהתפלל, מתוך מטרה שמעשים אלו יובילו בסופו של דבר לקיבוץ גלויות מלא ולגאולה שלמה [אברבנאל].
הבטחה זו מתנקזת למילים אַחֲרִית וְתִקְוָה. המילה אַחֲרִית מתפרשת כסוף, או כשארית של העם שתשרוד [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. צירוף המילים אַחֲרִית וְתִקְוָה מבטא את האושר והתכלית הסופית. בניגוד לרשעים שזוכים להצלחה זמנית בלבד ואין להם עתיד, לצדיקים מובטחת הצלחה בסוף הדרך [מלבי"ם באור המילות]. ה׳ מייעד לעם עתיד של צמיחה ושגשוג, בדיוק כפי שהם מייחלים לו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לאורך שנות ההמתנה בגלות תלווה את העם התקווה, ובסופן הם יזכו לאחרית המיוחלת [מלבי"ם]. תכלית זו של "אחרית ותקווה" היא למעשה אותה גאולה שלמה וכללית, שהייתה עתידה להתממש במלואה אם העם היה מנצל כראוי את ההזדמנות הרוחנית שניתנה לו בימי בית שני [אברבנאל].