מעשיהם החמורים של נביאי השקר, אשר בגינם נגזר עליהם עונש שריפה [חומת אנך], מפורטים כעת. הכתוב מציין כי הם עשו נְבָלָה, כלומר מעשה כעור ומגונה במיוחד [מצודת ציון], הבא לידי ביטוי בשני חטאים מרכזיים: ניאוף ונבואת שקר.
החטא הראשון הוא וַיְנַאֲפוּ אֶת נְשֵׁי רֵעֵיהֶם. מעשה זה לא היה רק בגידה רגילה, אלא ניצול ציני של מעמדם; הם פנו לנשות חבריהם ואמרו להן בדרך של נבואה שקרית כי ה' ציווה עליהן לשכב עמם [רש"י, חומת אנך]. בכך נקשר חטא הניאוף לחטא השני המופיע בפסוק, וַיְדַבְּרוּ דָבָר בִּשְׁמִי שֶׁקֶר. חטא זה מתייחס הן לעצם הטענה השקרית שה' התיר להם לנאוף, והן לנבואות שקר נוספות שהשמיעו לעם מבלי שצוו על כך [חומת אנך, מצודת דוד]. התיבה לוֹא בפסוק נכתבת בצורה מלאה, עם האותיות וי"ו ואל"ף [מנחת שי].
בסיום הפסוק מצהיר ה' על עצמו: וְאָנֹכִי הַיּוֹדֵעַ וָעֵד. הפרשנים מחלקים את תפקידי ההשגחה האלו בהתאם לשני החטאים שהוזכרו: ה' הוא "הַיּוֹדֵעַ" את האמת על כך שהם נביאי שקר המדברים בשמו דברים שלא ציווה, והוא "וָעֵד" שראה את מעשי הניאוף שנעשו בסתר [רד"ק, מלבי"ם, מצודת דוד]. המילה הַיּוֹדֵעַ נכתבת במסורת בהיפוך אותיות (הוידע) אך נקראת כראוי [רד"ק, מנחת שי]. לגבי המילה וָעֵד, הפרשנים מסכימים כי משמעותה כאן היא לשון עדות, ולכן היא מנוקדת בצירֵי, בשונה מהמילה המנוקדת בסגול שמשמעותה נצח (עדי עד) [רש"י, מצודת ציון, מנחת שי].