לאחר מותו של נביא השקר חנניה וחשיפת כזביו, נשלחת איגרת שנועדה להציב מציאות חדשה וברורה בפני הגולים בבבל [אברבנאל].
הנביא ירמיהו שולח את דִּבְרֵי הַסֵּפֶר, כלומר את האיגרת שבה נכתבה הנבואה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. האיגרת ממוענת אל יֶתֶר זִקְנֵי הַגּוֹלָה. המילה יֶתֶר מבטאת יתרון ושייר [מצודת ציון], והכוונה היא לאותם זקנים ובעלי מעמד שיצאו לגלות ונשארו בחיים [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי תוכן הדברים באיגרת מתייחס דווקא לאותם אנשים שנותרו בירושלים [מצודת דוד].
תוכן האיגרת מורה לגולים להתבסס בבבל באופן קבוע: לבנות בתים, לנטוע גנות, להתחתן ולהוליד ילדים, שכן בניגוד להבטחות שווא, השיבה לא תתרחש במהרה. עליהם להתפלל לשלומה של בבל משום ששלומם האישי תלוי בשלומה, ולהיזהר מלהאמין לנביאי שקר ולחלומות המבטיחים גאולה קרובה [אברבנאל].
המסר המרכזי באיגרת נוגע למועד הגאולה, שיתרחש רק לאחר שתשלים בבל שבעים שנות שלטון והצלחה. מובהר כי שבעים השנים הללו אינן נמנות מחרבן ירושלים, אלא הן מניין שנות הצלחתה של אימפריית בבל בלבד. תקופה זו החלה ביום שבו מרד נבוכדנצר במלך אשור (ומלך ארבעים וחמש שנה), המשיכה בימי בנו אויל מרודך (עשרים ושתיים שנה), והסתיימה במותו של בלשצר (שלוש שנים). עם תום שבעים שנות שלטון בבל ועליית כורש ודריוש, הגיעה עת הפקידה. אז עורר ה׳ את רוחו של כורש לאפשר לגולים לשוב לירושלים ולבנות את בית המקדש, אירוע שהתרחש בפועל כחמישים שנה לאחר החרבן [אברבנאל].