תארו לעצמכם שאתם נאלצים לעבור לארץ אחרת ורחוקה. האם הייתם נשארים לשבת על המזוודות ומחכים לחזור הביתה, או שהייתם פורקים את החפצים ומתחילים חיים חדשים? כשעם ישראל גלה לבבל, הם היו עצובים. בדרך כלל, כשאנשים נמצאים בצרה רחוק מהבית, הם לא חושבים על הקמת משפחה. אבל ה' מסביר להם שהמעבר לבבל נועד דווקא לשמור עליהם ולהציל אותם מסכנות שהיו באותה תקופה בארץ ישראל. מכיוון שהם הולכים להישאר שם זמן רב, הנביא אומר להם קְחוּ נָשִׁים. שימו לב שלפני כן נאמר להם לבנות בתים ולטעת גינות, ורק אז להתחתן. זה מלמד אותנו סדר נכון לחיים: קודם מכינים בית ופרנסה, ורק אז מקימים משפחה.
ה' מבקש מהם וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, כלומר להביא הרבה ילדים לעולם עוד בזמן שהם בגלות. וכשהילדים האלו יגדלו? ההורים צריכים לדאוג גם להם ולהשיא אותם: וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וגם וְאֶת־בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים. ה' מזהיר אותם לא לחכות שהילדים יחזרו לארץ ישראל כדי להתחתן, ולא לשלוח אותם לשם לבד, כי המצב בארץ עדיין מסוכן.
בסוף, יש חזרה על המטרה כדי להדגיש אותה: וּרְבוּ־שָׁם וְאַל־תִּמְעָטוּ. ה' אומר להם להתרבות ולגדול דווקא "שם", בארץ בבל. אם הם לא יתחתנו ויביאו ילדים, דור ההורים יזדקן, ומספר האנשים בעם ישראל ילך ויקטן. לכן חשוב כל כך להמשיך את החיים, לבנות משפחות חדשות, ולדאוג שעם ישראל ימשיך לגדול גם כשהוא רחוק מהבית.