איוב, פרק י״ט, פסוק כ״ז

ייסוריו הפנימיים של איוב יוצרים נתק בינו לבין סביבתו, שכן רק הוא יכול להרגיש את חוליו, ועל כך הוא אומר אֲשֶׁר אֲנִי אֶחֱזֶה לִּי ומדגיש כי וְעֵינַי רָאוּ וְלֹא זָר, ולכן כל הסברי רעיו למצבו שגויים. עוצמת הכאב מביאה לכך שכָּלוּ כִלְיֹתַי בְּחֵקִי, כלומר איבריו הפנימיים אבדו ונמסו בתוך מעיו וגופו, ואף נשפכו החוצה באופן נסי שבו הוא ממשיך לחיות ורואה את יד ה' פועלת בו. דווקא מתוך חורבן גופני זה, שבו המחיצות החומריות הוסרו, הוא זוכה להתגלות אלוהית ולמחזה נבואי של ציפייה לגאולה, שאותו רעיו הבריאים אינם מסוגלים להשיג.