התגובה האנושית לסבל ולייסורים מהווה אבן בוחן לאמונתו של האדם. בעוד שניסיון החיים עשוי לקרב את האדם לבוראו מתוך תפילה, ישנם כאלה שדווקא בעת צרה מתרחקים מה', מתמלאים בכעס ומסרבים לבקש ישועה.
המונח וְחַנְפֵי לֵב מתייחס לרשעים, אך הפרשנים מציגים רבדים שונים לאותו חוסר כנות שבלב. יש המפרשים כי מדובר באנשים המחניפים ליצר הרע ונענים לפיתוייו [מצודת דוד]. אחרים רואים בכך צביעות דתית, קרי אנשים שעבדו את ה' רק למען קבלת שכר וללא אמונה תמימה ואמיתית [מלבי"ם]. גישה נוספת גורסת כי אלו אנשים המחניפים לעצמם, הם מחזיקים בתחושת צדקנות עצמית, משכנעים את עצמם כי הם נקיים מכל חטא וטוענים שהייסורים באו עליהם על לא עוול בכפם. בכך הפסוק רומז למעשה להתנהגותו של איוב [רמב"ן, מלבי"ם]. מנגד, יש הלוקחים את המונח להקשר היסטורי ורואים בו רמז לאותם בני ישראל במצרים שטענו כלפי חוץ כי ברצונם להיגאל, אך בתוך לבם נותרו דבוקים לתרבות מצרים ולאליליה [אלשיך].
כאשר באים עליהם ייסורים, אותם אנשים יָשִׂימוּ אָף שמשמעותו שהם מוסיפים ומעוררים כעס. הכעס הזה מתבטא בכמה אופנים. רוב הפרשנים מסבירים כי הם מפנים את זעמם כלפי מעלה, ובמקום להכניע את לבם הם מחרפים, מגדפים ומתלוננים על מידותיו של ה' ועל הנהגת העולם [רש"י, מלבי"ם]. הם תולים את סבלם במערכת הכוכבים ובגורל העיוור, כועסים על סדרי בראשית וסבורים שאין כל טעם או מקום לתפילה [מצודת דוד]. פירוש אחר הופך את כיוון הכעס ומסביר כי במעשיהם הם מעוררים את זעמו של ה' עליהם ומביאים את האף והחרון על עצמם [ביאור שטיינזלץ, רמב"ן].
מתוך תפיסת עולמם המעוותת הם לֹא יְשַׁוְּעוּ, כלומר הם אינם מתפללים, אינם צועקים לישועה ואינם מתחננים אל ה' [רלב"ג, רש"י, מלבי"ם]. הדבר בא לידי ביטוי אפילו בשעבוד מצרים, שם היו כאלה שבחרו שלא לזעוק אל ה' על אף קושי השעבוד [אלשיך].
כל זה קורה כִּי אֲסָרָם, כאשר ה' אוסר וכובל אותם בחבלי עוני, סבל וייסורים [רש"י, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם, תקות אנוש]. התוצאה של בחירתם הטראגית היא מעגל סגור של סבל, מכיוון שכאשר ה' אוסר אותם בייסורים הם בוחרים לכעוס במקום להתפלל ולשוב בתשובה, ולכן ה' אינו מתיר את מאסרם ואינו מרפא אותם ממכותיהם [רש"י, רמב"ן].