פער בלתי נתפס קיים בין קוצר ההשגה האנושית לבין נצחיותו וגדולתו האינסופית של בורא עולם. בחלקו הראשון של הפסוק, המילה שַׂגִּיא מתפרשת כגדול מאוד, כביר, עצום בכוחו ונפלא בעצם קיומו [מצודת דוד, רלב"ג]. הפרשנים מסכימים כי הצירוף וְלֹא נֵדָע מבטא את חוסר היכולת האנושית להשיג את מהותו של ה'. מגבלה זו נובעת מכך שבני האדם מוגבלים בחומר, בעוד שה' משולל כל גוף או דמות [אלשיך]. עם זאת, אף על פי שעצמותו נסתרת מהשגתנו, אנו יכולים להכיר בגדולתו מתוך התבוננות בפעולותיו בעולם [מלבי"ם].
חלקו השני של הפסוק, מִסְפַּר שָׁנָיו וְלֹא־חֵקֶר, עוסק בנצחיותו של ה' ובכך שאין לו התחלה או סוף. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שקביעה זו נועדה להדגיש כי ה' כלל אינו כפוף לממד הזמן, ולנו כבני אדם אין את החוש או היכולת להבין קיום שהוא למעלה מן הזמן. השימוש במושג "שנים" ביחס לה' מוסבר על ידי כך שהכתוב משתמש בלשון בני אדם כדי לסבר את האוזן [אבן עזרא]. גישה שונה מעט מציעה כי הביטוי אינו מתייחס לגילו של ה', אלא לאינספור השנים שבהן פעל ועשה מעשים גדולים ונוראים שאין ביכולתנו לחקור [רמב"ן]. מתוך ההכרה שאין חקר לשנותיו ונצחיותו של ה', המסקנה המעשית הנדרשת מהאדם הקטן היא להביט אל העבר הרחוק, לשאול על קורות הדורות הראשונים וללמוד מניסיונם [רש"י].