תופעת הייסורים בעולם מעלה שאלות רבות, במיוחד כאשר הם פוקדים אנשים צדיקים. מבחינה לשונית, המילה וְאִם מתפרשת כאן במשמעות של "או" [אבן עזרא]. המונח בַּזִּקִּים מתאר שלשלאות, ואילו בְּחַבְלֵי מציין מיתרים וקשרים. המילה עֹנִי אינה מתייחסת רק לחוסר ממון, אלא לעינויים, מחלות וייסורים קשים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, רש"י].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהפסוק עוסק בצדיקים שנקלעים למצוקה. כאשר רואים צדיקים שהם אֲסוּרִים בַּזִּקִּים של מחלות וייסורים, או שנלכדו במצוקות קשות, אין מדובר במקריות. ייסורים אלו באים עליהם כיוון שחטאו לפני 'ה, ומטרתם היא חיובית ונועדה לטובתם: לנקות אותם מעוונותיהם, לעורר אותם ולהזהירם לשוב בתשובה [רש"י, מצודת דוד].
לעומת זאת, יש הרואים במצב זה ניסיון רוחני שעלול להוביל לנפילה. כאשר אדם יורד ממעמדו ונאסר בזיקים של סבל, הוא עלול להתמוטט מבחינה אמונית ולקרוא תגר על 'ה. אדם כזה, גם אם עמד בהצלחה בניסיון העושר ולא חטא, עלול ליפול בניסיון העוני, להילכד בייסוריו ולאבד את צדקתו [מלבי"ם].
גישה היסטורית ייחודית קושרת את הפסוק לירידת יעקב ובניו לגלות מצרים. על פי שורת הדין, הם היו עתידים לרדת לגלות כשהם אסורים בשלשלאות של ברזל כדי לפרוע את חובם. אולם, מתוך רחמי 'ה, הומתק הדין והם ירדו למצרים בכבוד, וזאת משום שנלכדו בייסורי העוני והרעב, ונאלצו לרדת כדי לשרוד ולא למות בחוסר כל [אלשיך].