כישלון בהבנת תכלית הייסורים וסירוב להטות אוזן לאזהרות מובילים לאובדן טראגי. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה בְּשֶׁלַח משמעותה חרב, ובפרט חרב דוקרת או נשק קטלני, וכי יַעֲבֹרוּ פירושו ייהרגו, ייכרתו ויעברו מן העולם.
לצד ההבנה הפשטנית של מוות בחרב, יש המפרשים את החרב באופן סמלי כחרבו של השטן [מלבי"ם] או כחרבו של מלאך המוות [אלשיך].
החלק השני של הפסוק, וְיִגְוְעוּ בִּבְלִי־דָעַת, מבאר את המצב הרוחני שבו הם מסיימים את חייהם. מיתתם מתרחשת מתוך חוסר דעת, משום שלא השכילו להבין את משמעות הייסורים כניסיון מאת ה'. במקום לקבל את הייסורים באהבה ולשוב מחטאם, הם לא הבינו את דרכי ה' ואף דיברו כנגדו [מצודת דוד, מלבי"ם]. גישה נוספת מסבירה את חוסר הדעת בכך שאותם חוטאים נענשים בשעת מותם עצמה: בניגוד לאחרים שזוכים לתוספת של "רוח דעת" עליונה ברגעי חייהם האחרונים, הללו מסתלקים מן העולם ללא אותה הארה רוחנית [אלשיך].