עוצמתו המוחלטת של ה' אינה מובילה לניתוק מן העולם, אלא דווקא למעורבות עמוקה ורחומה בחיי בני האדם. בניגוד לטענה כי פער המעמדות גורם לבורא להתעלם מיצוריו, מתברר כי דווקא גדולתו היא הערובה להשגחתו הפרטית ולכך שאינו זונח את בריותיו.
המילה כַּבִּיר מתארת את ה' כמי שכולל בתוכו את כל השלמויות [מלבי"ם], וגדול בחכמה, ברחמים ובהשגחה [רש"י, רלב"ג]. מתוך אותה גדולה, וְלֹא יִמְאָס – ה' אינו דוחה ואינו משחית את בני האדם לחינם [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שלמרות שה' חזק ורם, ואילו האדם נחשב כהבל, ה' אינו מואס בעניים ובשפלים שהם יגיע כפיו, אלא משגיח עליהם בחמלה. זווית נוספת מלמדת כי ה' אינו מואס בתפילתם של רבים כאשר הם מתאגדים יחד לבקש רחמים [מנחת שי].
בביאור המילים כַּבִּיר כֹּחַ לֵב, נחלקו המפרשים האם תיאור זה מוסב על ה' או על האדם.
לפי הגישה הרואה במילים אלו תיאור של ה', הכוונה היא שה' ניחן בכוח ובחכמה המאפשרים לו להכיל רבות [ביאור שטיינזלץ], וכן להכין את שכל האדם להשגת חכמה [רלב"ג]. כוחו העצום של ה' מתבטא גם באורך רוח כלפי החוטאים ובהמתנה שישובו בתשובה [תקות אנוש], אך בד בבד, יש לו את הכוח והחכמה ללכוד את הגאים ולהינקם מן הרשעים [רש"י, רמב"ן].
לעומת זאת, פרשנים אחרים סבורים כי מילים אלו מתארות את האדם שה' אינו מואס בו. ה' אינו דוחה אדם אשר הוא כַּבִּיר כֹּחַ לֵב – כלומר, אדם שלבו חזק ואיתן לעמוד בניסיונות החיים ונגד יצר הרע מבלי להתמוטט מדרכו הצודקת [מצודת דוד, מלבי"ם]. מנגד, כוח הלב האנושי מקבל גם משמעות הפוכה: ה' מבין כי יצר הרע השוכן בלב האדם הוא כביר ורב עוצמה. משום כך, הוא אינו מואס בחוטא ששב אליו, מתוך הבנה לקושי העצום שניצב בפניו בניסיונו לכבוש את יצרו בראשונה [אלשיך].