בדבריו לאיוב מצהיר אליהו על כנות כוונותיו ועל אמיתות טענותיו, ומבסס את דבריו על ההשגחה והידיעה השלמה. בהכרזתו כִּי־אָמְנָם לֹא־שֶׁקֶר מִלָּי, אליהו מבהיר כי הוא אינו מדבר מתוך רצון להקניט או לצאת נגד איוב, אלא מתוך כנות, חברות אמיתית והבנה ללבו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. דבריו הם דברים ברורים ונכונים הנובעים מסודות היצירה [רמב"ן], וההוכחה לאמיתותם היא ההשפעה החיובית שהייתה להם על איוב, אשר הביאה אותו לחזור בתשובה [אלשיך].
הביטוי תְּמִים דֵּעוֹת עִמָּךְ (בעל הדעות השלמות) זוכה למספר כיווני פרשנות, הנחלקים בשאלה למי מיוחסת אותה שלמות: לאליהו, לאיוב או לה׳.
גישה אחת מייחסת את המילים לאליהו עצמו, המעיד על כך שדעותיו וכוונותיו כלפי איוב הן שלמות וטהורות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, יש המפרשים כי המילים מכוונות כלפי איוב. לפי קו חשיבה זה, אליהו פונה לאיוב מתוך הבנה שאיוב סבור בטעות שדעתו שלו היא השלמה [רש"י]. לחלופין, הכוונה היא לידיעה האלוהית האמיתית שה׳ נטע והנחיל בשורש נשמתו של איוב, כך שהדעות השלמות נמצאות בתוכו באופן טבעי [מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב חלק ניכר מהפרשנים היא שהתואר "תמים דעות" מכוון לה׳ עצמו, הנמצא עם איוב. נוכחותו של ה׳ מתפרשת בכמה אופנים משלימים: ראשית, ה׳ משגיח על איוב בידיעה שלמה, וכל הטוב והרע שבאים עליו הם פרי השגחה מדויקת ומשפט צדק [רמב"ן]. שנית, ה׳ ניצב עם איוב כעד בוחן כליות ולב; אילו אליהו היה דובר שקר, ה׳ היה מעיד נגדו ומכחיש את דבריו [אבן עזרא, תקות אנוש]. לבסוף, יש הרואים בנוכחות ה׳ תוצאה ישירה של דברי אליהו: בזכות העובדה שדבריו היו כנים ונכנסו ללבו של איוב, ה׳ שב להיות עמו לאחר שהתרחק ממנו בשל טענותיו הקודמות [אלשיך].