לקראת סיום הדיון על מהות ההשגחה, מופנית לאדם קריאה להתבונן בגדולת מעשיו של ה' בעולם כבסיס לאמונה, במקום לנסות לחקור את הנסתרות. הציווי זְכֹר דורש מהאדם לתת את דעתו למעשי ה', כאשר הפרשנים מסבירים כי משמעות המילה תַשְׂגִּיא היא תגדיל, תראה את הגדולה או תרומם [אבן עזרא, מצודת ציון, שטיינזלץ]. ככל שהאדם יזכור ויחשוב יותר על פעולותיו של ה', כך תלך ותתעצם גדולתן בעיניו, ומאליו הוא ירבה לשבחן [רש"י, אבן עזרא].
סביב משמעות המילה שֹׁרְרוּ קיימת מחלוקת בין הפרשנים, המובילה לשני כיווני חשיבה המשלימים זה את זה לכדי תמונה רחבה:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה מלשון ראייה והתבוננות [רש"י, אבן עזרא, רלב"ג, מצודת ציון]. לפי פירוש זה, הפסוק קורא לאדם להתמקד תחילה בהשגחה הגלויה, בטבע ובמעשים שכל בני האדם רואים, חווים ומשיגים בשכלם. רק לאחר הבנת הנגלה, ניתן לגשת אל מה שמעבר לטבע, שכן האדם החומרי מוגבל מטבעו ביכולתו להשיג את סודותיו הנסתרים של ה' [מלבי"ם, מצודת דוד, תקות אנוש].
הגישה השנייה מפרשת את המילה מלשון שירה וזמרה [מלבי"ם, שטיינזלץ, רמב"ן]. כלומר, מדובר בפעולות המופלאות שעליהן חיברו אנשים, חכמים ונביאים שירים ודברי שבח [תקות אנוש]. עם זאת, מודגש כי גם המשוררים המוכשרים ביותר המפליגים במליצות, לעולם אינם מסוגלים להקיף ולתאר את מלוא מלאכתו של ה', והם מודים כי דעתו נשגבה מהם [רמב"ן].
זווית ייחודית המשלבת את רעיון השירה עם ההשגחה מציע [אלשיך], המקשר את הפסוק באופן ספציפי ל"שירת הים" ששרו משה ובני ישראל. לדבריו, הפסוק בא לשלול את המחשבה הפילוסופית לפיה ה' רם ונישא מכדי להשגיח על העולם השפל והגשמי. הזיכרון של אותה שירה, שנאמרה בעקבות נס קריעת ים סוף וטביעת המצרים, מהווה הוכחה ניצחת למעורבותו הישירה, המדוקדקת והצודקת של ה' בפרטי המציאות בעולמנו.