ייסורים ועוני אינם בהכרח עונש גרידא, אלא כלי אלוהי שנועד להביא להצלה ולהתעוררות רוחנית. הפעולה יְחַלֵּץ משמעותה יוציא, ישלוף או יציל [רלב"ג, מצודת ציון], והמילה בַּלַּחַץ מתארת דוחק וצרה [מצודת ציון].
הפרשנים דנים בזהותו של העָנִי הניצל בזכות עוניו. יש המזהים אותו כאדם המכניע את עצמו בתחנונים לפני ה' ואינו מתלונן על מר גורלו [רש"י, מלבי"ם], או כצדיק הנמנע מהליכה אחר תאוות גופניות [תקות אנוש]. מנגד, מוצגת תפיסה פסיכולוגית שלפיה העָנִי יכול להיות גם אדם עשיר שירד מנכסיו; אף אם ביחס לעניים מרודים מצבו נחשב לעושר, די בתחושת העוני הסובייקטיבית שלו כדי לזכות בהצלה זו [חומת אנך].
באשר לאופן ההצלה, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהייסורים ודקדוקי העניות נחשבים לטובה, שכן הם באים במקום עונשים חמורים יותר ומצילים את האדם ממוות או מדינה הקשה של הגיהינום. גישה שונה מעט גורסת כי ההכנעה שנוצרת בעקבות העוני היא זו שמובילה את ה' לחלץ ולהושיע את האדם מן הייסורים עצמם [מלבי"ם]. גישה נוספת רואה בעוני עדיפות על פני חולי, שכן יש בו תועלת כפולה: הוא מכפר על האדם עצמו, ובמקביל משפיע על הציבור. כאשר אנשי בליעל רואים את ייסורי הצדיק, הם מקישים קל וחומר לעצמם וחוזרים בתשובה מתוך יראה. כמו כן, העוני מכניע את האדם ומאפשר לו להוכיח אחרים, בניגוד לעושר שעלול להביא לגאווה [אלשיך].
החלק השני של הפסוק מתמקד במסר הטמון בקושי. המילה בַּלַּחַץ מלמדת כי דווקא מתוך הדוחק והמכאובים, ה' פוקח את אוזני הסובלים. הפרשנים מסכימים כי הלחץ משמש כקריאה אלוהית להתעוררות, לקבלת מוסר ולחזרה בתשובה. לצד זאת, יש המבארים כי פקיחת האוזניים נועדה לגלות לאדם אמיתות עמוקות על דרכי ההנהגה האלוהית, ולהראות לו כי גם בזמן צרה, פועלו של ה' כולו חסד וטוב [מלבי"ם].