פלאי הבריאה ומערכות השמים משמשים עדות להשגחת ה' בעולם ולמגבלות ההשגה האנושית. הדיון מתמקד באופן שבו העננים נעים, מתפזרים ומייצרים קולות, תוך בחינת השאלה מי מכוון אותם ומי מסוגל להבין את פעולתם.
המילים אַף אִם יָבִין מעוררות מחלוקת באשר לזהות המבין. גישה אחת רואה בכך שאלת תמיהה רטורית המופנית לאדם: האם אנוש מסוגל בכלל להבין לאן שט הענן ואת סודותיו? [רש"י, אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים כי ה' הוא שמבין ויודע את הזמן המדויק להופעת העננים בטבע [מצודת דוד], או שהוא ממש מעניק בינה והכוונה לעננים עצמם כדי שידעו על איזה מקום בדיוק להמטיר את הגשם [רמב"ן, אבן עזרא]. דרך מליצית מוסיפה כי הענן עצמו ניחן ב"הבנה" לגבי עצם קיומו, ייעודו והעיר שעליה הוא אמור להוריד מטר [מלבי"ם, אלשיך]. פירוש חלופי וייחודי גורס כי משמעות המילה אינה הבנה שכלית, אלא פעולה של הבדלה ופיזור העננים לאחר ירידת הגשם [תקות אנוש].
הביטוי מִפְרְשֵׂי עָב מתייחס לתנועת העננים ולמהותם. רוב הפרשנים מסבירים כי הכוונה להתפרסות העננים ולמקום שבו הם שטים על פני השמים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, אלשיך]. יש המוסיפים כי מדובר בסוגים שונים של עננים הנבדלים זה מזה, שכן חלקם מביאים מטר וחלקם מביאים רוח [רלב"ג]. דעה נוספת רואה בכך תיאור של אדי מים המפוזרים באוויר ואינם נראים לעין כאשר השמים בהירים [מלבי"ם].
סופו של המשפט, תְּשֻׁאוֹת סֻכָּתוֹ, מתאר את הענן כמעין סוכה ומקום סתר הפרוש על יושבי הארץ [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, רמב"ן, אבן עזרא], או כסמל לרוממות הגלגלים בשמים [אלשיך]. לגבי המילה תְּשֻׁאוֹת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר ברעש, בהמולה ובקולות הרעם הבוקעים מתוך הענן העולה. עם זאת, יש המפרשים מילה זו כתיאור של חושך, שואה וערפל כבד [רש"י, מלבי"ם], ואילו גישה אחרת רואה בה ביטוי של יופי וסדר, המתאר את האופן הנאה שבו שכבות העננים מסודרות זו על גבי זו [תקות אנוש].