השגחת ה' בעולם מתמודדת עם הקושיה המוכרת של רשע וטוב לו, ומבטיחה כי הנהגת הצדק האלוהית תאזן את המציאות. קיומו של הרשע וסבלו של העני נתפסים כסתירה לטבעו השלם של הבורא, ולכן הדין פועל בסופו של דבר כדי להכרית את הרשעה ולהעניק לדלים את המגיע להם.
ההבטחה כי ה' לֹא־יְחַיֶּה רָשָׁע מתפרשת בכמה מישורים. במישור המעשי, שנות חייו של הרשע יתקצרו והוא ייכרת מן העולם הזה, ואף תימנע ממנו התחייה לעתיד לבוא [אבן עזרא, אלשיך]. למרות גאוותו של הרשע, כוחו של ה' גדול משלו והוא יכניע אותו [רמב"ן]. יש המסבירים זאת כהכרח פילוסופי הטבוע בנפש האדם: מכיוון שה' הוא מקור הטוב, לא ייתכן שהרע ישאב ממנו חיות וקיום [מלבי"ם]. גישה נוספת קושרת את עונשו של הרשע ישירות ליחסו אל החלשים; ה' יפעל עמו על פי שורת הדין משום שפגע בעניים [ביאור שטיינזלץ], וכאשר ה' יבוא לספק את צורכי העניים שפלי הרוח, הוא יבדיל מהם את הרשע ולא יאפשר לו לחיות עמהם [מצודת דוד].
החלק השני של הפסוק, וּמִשְׁפַּט עֲנִיִּים יִתֵּן, מבטיח את תיקון מצבם של הדלים. המילה מִשְׁפַּט בהקשר זה אינה מציינת רק דין, אלא ביטוי לדבר הראוי והנצרך [מצודת ציון]. ה' ישלים לעניים את כל מחסורם שהחסיר מהם הרשע שעשק אותם, ויש אף אומרים שהפיצוי יינתן לעניים מתוך רכושו של הרשע עצמו [אלשיך]. דאגה זו לעניים נובעת מכך שה' אינו מבזה או מואס בענוותם [רמב"ן]. יתרה מכך, מאחר שה' הוא בתכלית השלמות, התעלמות ממצוקת העניים ואי־נתינת משפטם תיחשב לעוול, דבר שאינו אפשרי כלל בהנהגתו [מלבי"ם].