גבולות ההשגה האנושית ביחס לגדולת ה' ופעולותיו בעולם עומדים במוקד התבוננות זו. הפועל חָזוּ משמעותו ראו [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים חָזוּ בוֹ אינן מתארות ראייה פיזית של ה' עצמו, אלא התבוננות בפועלו, במעשיו ובהשגחתו בעולם. בני האדם מתבוננים במעשי ה' ורואים בהם את גדולתו, יושרו וחכמתו, כל אדם בהתאם לרמת דעתו והשגתו [רמב"ן, אבן עזרא, מלבי"ם].
עם זאת, יכולת ההבנה של האדם מוגבלת מטבעה. התואר אֱנוֹשׁ מבטא את קטנותו וחולשתו של האדם [מלבי"ם], ולכן הוא יַבִּיט מֵרָחוֹק. האדם אינו מסוגל להבין את ה' ואת דרכיו לאשורם או להתקרב להשגת מהותו, אלא הוא קולט רק רושם כללי ומרוחק, כמי שרואה צל של דבר ולא את הדבר עצמו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים כי המבט "מרחוק" מתייחס לדרך החכמה, שהיא עמוקה ונשגבת, ודרכה מכיר האדם עד כמה מעשי ה' נוראים וגדולים [רמב"ן, אבן עזרא]. מנגד, יש מי שמפרש את המרחק על ציר הזמן, וקובע כי בני האדם מתבוננים במעשי ה' ברצף היסטורי, החל מיצירת העולם ועד ימינו [רש"י]. גישה נוספת לוקחת את יכולת הראייה האנושית כהוכחה להשגחת ה': אם אדם אנושי מסוגל להביט למרחוק, קל וחומר שהבורא שיצר את העין רואה ומשגיח על כל הנעשה בארץ [מצודת דוד].
לצד ההסבר הפילוסופי, קיימת גישה המפרשת את הפסוק על בסיס הבדלי מדרגות רוחניות ואירועים היסטוריים [אלשיך]. לפי גישה זו, ישנה הבחנה בין אָדָם, המייצג מדרגה רוחנית גבוהה, לבין אֱנוֹשׁ, המייצג מדרגה חלשה ונמוכה יותר. בפן הנבואי, בעלי המדרגה הגבוהה זוכים לחזון ישיר ללא מחיצות, בעוד חלושי האיכות מביטים "מרחוק" דרך מסכים והשתלשלות. הבחנה זו באה לידי ביטוי במעמד הר סיני, שם עם ישראל חווה התגלות ישירה, בעוד הערב רב הביט מרחוק. כמו כן, הפסוק מתקשר לנס קריעת ים סוף: בעוד שנוכחי הנס ראו את גבורת ה' בעיניהם, גם שאר העולם חווה אותו מרחוק, שכן באותה שעה נבקעו כל מימות העולם, וכך נודעה גדולת ה' גם לאלו שהיו מרוחקים פיזית מן האירוע.