איוב, פרק ל״ו, פסוק ט״ז

בדבריו אל איוב, חושף אליהוא את המנגנון הרוחני העומד מאחורי הייסורים והשפע, ומציע נקודות מבט שונות על הדרך שבה מונהג האדם בעולם.

תחילה, הפרשנים מבארים את מילות הפסוק: המילה הֲסִיתְךָ מתפרשת כהסרה והרחקה [רמב"ן, אבן עזרא, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ], ולדברי הרמב"ן פעולה זו נקראת "הסתה" משום שהיא נעשית בניגוד לרצונו של האדם. מנגד, יש המפרשים מילה זו מלשון פיתוי ושכנוע [מצודת ציון, מלבי"ם]. המילה מוּצָק מובנת כדוחק ולחץ [מצודת ציון, רלב"ג], או לחלופין כיסוד חזק, שורש ונקודת מרכז [אבן עזרא, תקות אנוש]. הביטוי וְנַחַת מתאר את מה שמונח או יורד על השולחן [רלב"ג, אבן עזרא, מלבי"ם].

הגישה המרכזית בקרב מרבית הפרשנים היא שהפסוק מתאר את חסד ה' המתגלה דווקא מתוך הייסורים. על פי גישה זו, הייסורים נועדו להסיר ולהרחיק את איוב מן הדין הקשה. הפסוק משתמש בדימוי של מִפִּי־צָר רַחַב לֹא־מוּצָק תַּחְתֶּיהָ, אשר מתפרש כתיאור של הגיהינום, הדומה לתנור או בור שפיו העליון צר כדי לכלוא בתוכו את העשן והחום, אך תחתיתו רחבה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לחלופין, הדימוי מתאר באופן כללי מעבר ממצב של צרה אל מרחב פתוח שאין בו לחץ ודוחק [רמב"ן, אבן עזרא]. בזכות קבלת הייסורים, האדם ניצל מהגיהינום וזוכה לוְנַחַת שֻׁלְחָנְךָ מָלֵא דָשֶׁן – תענוג רוחני, שלווה וטובה גדולה בעולם הבא [רש"י, מצודת דוד, רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. ברוח דומה אך מזווית שונה, מוסבר כי יצר הרע הוא שהסית את איוב למאוס בעוני ובייסורים, אף שדרכם של אלו דומה למערה שפיה צר ודחוק, אך היא מובילה אל המרחב העצום והמעדנים של העולם הבא [אלשיך].

מנגד, גישה שונה לחלוטין מציעה כי הפסוק אינו מתאר הצלה עתידית, אלא מסביר שדווקא השפע והשלווה שהיו לאיוב בעבר הם שהסיתו אותו והיוו את סיבת המבחן שלו. בעברו, איוב נהנה ממרחב חיצוני נטול מועקה פנימית (לֹא־מוּצָק), ושולחנו המלא מנע מהשטן (המתואר במילה צָר) לפתוח את פיו ולקטרג עליו. עם זאת, עושר זה מנע מאיוב להוכיח שצדקתו נובעת מאהבה טהורה ולא רק מהטובה שהורעפה עליו [מלבי"ם].

גישה שלישית וייחודית דוחה את הפירושים העוסקים בשכר עתידי, ורואה בפסוק תוכחה קשה על מקור טעויותיו של איוב. לפי פירוש זה, דעתו המשובשת של איוב היא שהסיתה אותו. הוא שאב את סברותיו מאדם צר אופקים (מִפִּי־צָר), והרשה לעצמו לדבר גבוהה גבוהה נגד ה' ללא כל שורש ויסוד איתן (רַחַב לֹא־מוּצָק). את האמונות השגויות הללו והביטחון העצמי המופרז הוא רכש עוד בצעירותו, כשישב בנחת על שולחנו המלא והדשן, וכאשר באו עליו הצרות – פער את פיו כנגד ה' [תקות אנוש].