השגחתו של ה' על בני האדם אינה אקראית, אלא ממוקדת ומותאמת למעשיו ולקרבתו הרוחנית של כל אדם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי ה' מקיים השגחה פרטית ורציפה על האדם הישר, ואינו מסיר ממנו את מבטו אפילו לרגע אחד.
המילה יִגְרַע משמעותה יחסיר, יפחית או ימנע [מצודת ציון, רלב"ג]. ה' לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו, כלומר הוא אינו מונע את השגחתו מן הצדיק. רמת השמירה וההגנה שהאדם זוכה לה תלויה במידת הדבקות שלו באלוהים; ככל שמחשבותיו של האדם קרובות יותר לה', כך הוא נשמר יותר מפגעי הטבע והזמן, לעיתים אף באורח נסי [רמב"ן]. יתרה מזאת, גם בתקופות שבהן ה' מעלים עין מחטאיהם של רשעים, הוא מבדיל מהם את הצדיק שמוחה על מעשיהם, ושומר עליו [מצודת דוד]. לעיתים, ההשגחה הצמודה הזו כוללת גם ייסורים וניסיונות. ה' בוחן את הצדיק בשתי עיניו, עין של רחמים ועין של דין, כדי לצרף את מידותיו מתוך מטרה להעלות אותו לבסוף לגדולה [מלבי"ם, אלשיך].
כאשר הצדיק עומד בניסיונות, ה' מרומם אותו וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא. האות למ"ד במילה לַכִּסֵּא משמשת במקום האות בי"ת, כלומר ה' מושיב אותם בכסא המלכות [מצודת ציון]. ה' מקים את הצדיקים לשבת יחד עם מלכים, או שהוא ממליך אותם בעצמו [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. כאשר ה' מעניק גדולה לאדם, הוא מעניק אותה באופן עקרוני לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, ולכן נאמר וַיֹּשִׁיבֵם לָנֶצַח [חומת אנך, תקות אנוש].
באשר לסיום, וַיִּגְבָּהוּ, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. גישה אחת רואה במילה זו ביטוי חיובי של רוממות והצלחה: לאחר שה' מושיב אותם על הכסא, הם ממשיכים להתרומם מעלה מעלה, הן במעמדם והן בצדקתם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. מנגד, גישה שניה מפרשת מילה זו כאזהרה מפני חטא הגאווה. על פי קו חשיבה זה, אף על פי שהגדולה מביאה עמה עושר ומחילת עוונות, אם אותם מנהיגים יתגאו ויגביהו את ליבם, ה' ישפיל אותם ויביא עליהם ייסורים ועוני. מטרת הנפילה והייסורים הללו היא לאותת להם על חטאם, כדי שיחזרו בתשובה ויתקנו את דרכם [אבן עזרא, חומת אנך, תקות אנוש, אלשיך].