גדולתו של ה' מתבטאת לא רק בעוצמתו המוחלטת, אלא גם בדרכי ההשגחה וההדרכה הייחודיות שלו כלפי בני האדם, בין אם דרך חסד ובין אם מתוך ייסורים.
המילים יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ מתארות את ה' כמי שנשגב ועצום בכוחו [ביאור שטיינזלץ], אך גם כמי שמשתמש בכוח זה כדי לרומם, לחזק ולהעלות את האנשים הישרים ואת המעונים משפלותם [רמב"ן, מצודת דוד, תקות אנוש]. יש המסבירים כי התרוממות זו נעשית דווקא דרך ניסיונות וייסורים. ה' מחזק את האדם ומעלה אותו למדרגה רוחנית גבוהה שבה הוא מתעלה מעל מגבלות החומר, עד שהטוב והרע בעולם הזה, ההצלחה והעוני, שווים בעיניו [מלבי"ם]. זווית נוספת מדגישה את חובת האדם להכיר בהשגחת ה' בכל מצב; כשם שהאדם רואה את השגחת ה' כאשר הוא משפיע עליו חסד ורוב טובה, כך עליו להודות ולהכיר בה גם בעתות משבר וייסורים [אלשיך].
באשר למילה מוֹרֶה, רוב הפרשנים מסכימים כי משמעותה היא ללמד ולהורות דרך. אין מי שיכול ללמד כמו ה', המורה לבני האדם את הדרך הישרה ומדריך את החוטאים לשוב אליו [אבן עזרא, רמב"ן, תקות אנוש, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. מתוך כך, מוסבר כי דווקא בשל כוחו העצום של ה' שאין דרך להינצל ממפניו, הוא מתגלה כמורה המושלם: בניגוד לבשר ודם המכה את אויביו בהפתעה מחשש שיברחו, ה' מתרה בחוטאים לפני שהוא מביא עליהם מכה, כפי שעשה לפרעה במכות מצרים, וזאת כדי להורות להם את הדרך ולתת להם הזדמנות לשוב בתשובה [רש"י].
מנגד, ישנה גישה שונה לחלוטין ולפיה המילה מוֹרֶה אינה מלשון לימוד והוראה, אלא מלשון השלכה והורדה. לפי פירוש זה, הפסוק מציג ניגוד משלים: כשם שה' מרומם בכוחו את מי שישר בעיניו, כך אין כמוהו מי שיכול להשליך ולהוריד לשפל את מי שירצה, והכול נתון בידו להיטיב או להרע [מצודת דוד, מצודת ציון].