הדימוי המרכזי מתאר תמונה ציורית ועוצמתית, שבה הארץ נתפסת כבגד שניתן לאחוז בקצותיו ולנער אותו כדי לנקותו מן הרשע שדבק בו.
המילה לֶאֱחֹז מהווה המשך ישיר לשאלה שהוצגה בפסוק הקודם, וכאילו נכתב: "האם ציווית לאחוז" [מצודת דוד, רמב"ן]. הפועל וְיִנָּעֲרוּ מתאר נפילה כתוצאה מטלטול ונענוע בכוח רב [מצודת ציון], או במשמעות של סילוק ובריחה אל מקומות מסתור [רלב"ג].
בקרב הפרשנים ישנן שלוש גישות מרכזיות להבנת מהות הניעור וזמנו:
הגישה הראשונה מתמקדת בתופעת טבע יומיומית. השחר העולה מחליף את מקומו בכל רגע ואוחז בקצות כדור הארץ. התפשטות אור הבוקר משולה לאדם המנער בגד מאבק. כאשר האור שוטף את הארץ, הרשעים הפועלים באפלת המחתרת, כמו שודדים וגנבים, "מנוערים" ממנה, נאלצים להימלט ולהתחבא בחוריהם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
גישה שנייה קושרת את הפסוק להשגחה האלוהית ולמשפט היסטורי. ה' מצווה על הבוקר להביא את יום פקודתם של הרשעים בגזירה עליונה [רמב"ן]. פעולה זו נועדה לסלק את הרשעים ולהותיר את הצדיקים, כפי שאירע בתקופת המבול שבה אבדו הרשעים ורק נח נשאר, דבר המעיד על השגחת ה' בעולם [מצודת דוד].
הגישה השלישית רואה בפסוק תיאור של אחרית הימים. לעתיד לבוא, ה' בעצמו יאחז בקצות הארץ וינער את הרשעים, כפי שאדם אוחז בכנפות הטלית ומנער אותה [רש"י]. בזמן תחיית המתים הארץ תזדכך, והרשעים – שכל חייהם התמקדו בחומר ולא נותרה בהם קדושה – ייחשבו לפסולת. הם יינערו וייפלו מן הארץ ממש כפי שעפר וצרורות נושרים מבגד שמנערים אותו [אלשיך].