הבריאה כולה מתנהלת תחת השגחה מדויקת, שבה כוחות הטבע העוצמתיים ביותר, כמו הגשם, הברק והרעם, מרוסנים ומנותבים לתועלת העולם. ה' אינו נותן לאיתני הטבע להשתולל ללא רסן, אלא קובע עבורם מסלולים, מידות וגבולות ברורים.
חלקו הראשון של הפסוק עוסק בניתוב הגשמים. המילה פִּלַּג מתפרשת כחלוקה והבקעה [מצודת ציון, תקות אנוש], או מלשון פלג ונחל של מים [רמב"ן, אבן עזרא]. המילה לַשֶּׁטֶף מתארת מרוצה של מים עזים [מצודת ציון], והמילה תְּעָלָה מכוונת לחפירה או צינור [מצודת ציון, מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' יצר מערכת שבה המים אינם ניתכים ארצה בבת אחת, דבר שהיה גורם להצפת העולם ולטשטוש הארץ לכדי טיט. במקום זאת, ה' חילק את שטף המים לטיפות בודדות, שלכל אחת מהן תעלה וצינור מיוחד משלה [רש"י, מלבי"ם]. חלוקה זו מאפשרת לגשם לרדת במידה ובמשקל, ולהגיע במדויק לאזורים המסוימים שבהם הוא נדרש. כך מתאפשרת צמיחה תקינה של צמחים, תוך מניעת ריבוי לחות במקום אחד ויובש במקום אחר [רלב"ג, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי הפסוק מתאר דווקא מטר סוחף וחזק הממלא את התעלות והאגמים עד שהם נשפכים לים [תקות אנוש], או מתייחס לבריכה עליונה שמזיעתה יורדים הגשמים [אלשיך].
לצד הפירוש הפיזיקלי, מובא רובד רעיוני עמוק המבוסס על השפה הערבית, שבה שערה נקראת "שיטפא" (כעין המילה לַשֶּׁטֶף). לפי פירוש זה, ה' ברא תְּעָלָה – גומה קטנה – לכל שערה ושערה בראשו של האדם כדי שתינק ממנה, שכן אם שתי שערות היו יונקות מגומה אחת, מאור עיניו של האדם היה מחשיך. התובנה העולה מכך מופנית ישירות אל איוב: אם ה' מקפיד על הפרדה כה מדויקת בין שערה לשערה, קל וחומר שאינו מתבלבל בין "איוב" לבין "אויב" [רש"י].
חלקו השני של הפסוק, וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת, עוסק בהכוונת הרעמים והברקים. המילה לַחֲזִיז מוסברת כענן [מצודת ציון], כביטוי לאומץ וחוזק [אבן עזרא], או כברק המאיר, מלשון ראייה ומחזה [מלבי"ם]. הצירוף כולו מתאר ברק שיש עמו רעם.
הפרשנים מסבירים כי ה' פילס נתיב מיוחד גם לאש ולרעש העצומים הללו. לולא היה ה' מנתב אותם במדה ובמשקל, כוחם ההרסני היה מחריב את העולם [מלבי"ם]. ה' קבע חוק ודרך לברק ולרעם לרדת מטה אל הארץ, בניגוד לטבעה של האש לעלות למעלה [רלב"ג]. הדיוק האלוהי ניכר גם בעוצמת הרעש: לכל קול של רעם יש שביל ונתיב משלו, שכן אם שני קולות היו מתאחדים לשביל אחד, הבריות לא היו מסוגלות לשאת את עוצמת הרעש [רש"י].