השגחתו של ה׳ על חיות הטרף באה לידי ביטוי לא רק באספקת מזונן, אלא גם בחוכמה ובאינסטינקטים הטבעיים שהטמיע בהן כדי שיוכלו לצוד. כאשר האריות מבקשים להשיג אוכל, הם יָשֹׁחוּ – כלומר, מכופפים ומנמיכים את קומתם, ואף מצטנפים ונדחקים יחד [רש"י, רלב"ג, אבן עזרא ומצודת ציון]. פעולת ההתכופפות בַמְּעוֹנוֹת, שהם מדוריהם ומקומות הגידול שלהם, היא טקטיקת ציד שנועדה להסתיר אותם מעיני החיות העוברות בסביבה, כדי שלא יבחינו בהם ויברחו [רש"י ומצודת דוד].
מתוך כך, הם יֵשְׁבוּ בַסֻּכָּה לְמוֹ־אָרֶב – מסתתרים בתוך סבך של עצים המשמש להם כמקום מסתור, וממתינים שם במארב כדי לטרוף את הציד [מלבי"ם וביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציגים נקודות מבט שונות על משמעות המארב הזה. יש הרואים בתחבולה זו עדות לחוכמה הטבעית שהעניק ה׳ לחיות כדי שיוכלו להשיג את מזונן בכוחות עצמן [מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המדגישים כי דווקא הצורך במארב מוכיח את התלות המוחלטת בהשגחה האלוהית; החיות הנטרפות לומדות עם הזמן להתרחק מאזור המעונות הקבוע של האריות, ומשום כך נאלצים הטורפים לצאת ממקום מושבם ולהסתתר ב"סוכות" ארעיות כדי להפתיע את העוברים ושבים. ואולם, גם תחבולה זו מועילה לזמן מוגבל בלבד, שכן חיות השדה ילמדו לזהות גם את סכנת הסוכות וייזהרו מהן. מכאן עולה כי ללא השגחתו המתמדת של ה׳, המספקת להם טרף מדי יום ביומו לאורך כל עונות השנה, הטורפים לא היו מצליחים לשרוד תוך הסתמכות על תחבולותיהם בלבד [אלשיך].