השגחתו של ה' ניכרת גם במקומות הנידחים והשוממים ביותר, כאשר הוא מוריד גשם כדי להחיות אדמה חרבה ולהצמיח בה חיים חדשים.
הפרשנים מסכימים כי הצירוף שֹׁאָה וּמְשֹׁאָה מתאר שממה וצחיחות, אם כי הם מציגים גוונים שונים של חורבן זה. יש המפרשים מילים אלו כחושך ושממה [מצודת ציון], כמדבר ומקומות חרבים [רלב"ג], או כמקומות עלובים שאיש אינו דואג להשקותם [ביאור שטיינזלץ]. אחרים מדגישים את ממד הרעב, ומתארים ארץ חשוכה מחמת רעב [רש"י] שהיא רעבה וצמאה [רמב"ן]. מבחינה כתיב הפסוק, יש המציינים כי ברוב הספרים המדויקים מילים אלו נכתבות ללא האות וי"ו לאחר השי"ן, כ-"שאה ומשאה" [מנחת שי].
מטרת ירידת הגשם היא לְהַשְׂבִּיעַ את אותה ארץ חרבה במטר [מצודת דוד], וּלְהַצְמִיחַ מֹצָא דֶשֶׁא. צמיחה זו נועדה לשרת מטרות שונות: יש המסבירים כי הדשא נועד לספק מזון לחיות השדה ולעופות השמיים באותם אזורים שוממים [רמב"ן]. לעומת זאת, יש הרואים בכך תהליך של הכשרת הקרקע ליישוב בני אדם, שבו ה' הופך את המדבר למקום רווי מים, כדי להושיב שם אנשים רעבים שיוכלו לבנות ולכונן עיר [מלבי"ם].
גישה שונה לחלוטין מציג [אלשיך], אשר מפרש את הפסוק על דרך המוסר וההשגחה על ישראל. לשיטתו, הפעולה של הורדת הגשם דווקא במקומות שוממים שאין בהם אדם, תוך מניעתו ממקומות היישוב, נועדה לזעזע ולעורר את העם. כאשר האנשים רואים זאת, הם זועקים אל ה', ורק בעקבות תפילתם וחזרתם בתשובה, ה' יצמיח דשא ויביא ברכה גם למקומות המיושבים.