בריאת הים הגדול והצבתו בגבולותיו מוצגות באמצעות דימוי פיוטי, שבו איתני הטבע משמשים כבגדים העוטפים אותו. ה׳ מדגיש את עוצמתו ושליטתו המוחלטת בבריאה, ומציג את הים הפראי והעוצמתי כרך הנולד הנתון לחסדיו.
הפרשנים מסכימים כי המילה חֲתֻלָּתוֹ משמעותה עטיפה, כריכה ותכריך, והיא נגזרת מפעולת חיתול התינוק המוזכרת בספר יחזקאל. הדימוי המרכזי כאן הוא של הים כילד היוצא מרחם, אשר ה׳ מלביש ועוטף אותו בחיתולים [מלבי"ם]. יש המבחינים בין חלקי הפסוק ומסבירים כי עָנָן לְבֻשׁוֹ מתייחס לדבר שלם הראוי לשמש כבגד של ממש, בעוד שוַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ מתייחס לאד חסר צורה מוגדרת, שאינו ראוי ללבוש אלא רק לעטיפה וחתילה [מלבי"ם]. מנגד, יש הסבורים כי מדובר בכפל לשון בעל משמעות זהה [רלב"ג].
מבחינה חזותית ומרחבית, ים האוקיינוס נתפס כמקיף את הארץ ומגיע עד לקצות השמיים, כך שענני השמיים נראים כסובבים, חובשים ואוזרים אותו כבגד [רש"י, רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. תופעה זו מוסברת גם בדרך הטבע: לחות המים שבים גורמת להתהוות של עננים ואדים רבים העולים ממנו. בשל כך נוצרת תמונה השאולה מחיי האדם, שבה הים "לובש" את הענן, והערפל – שהוא עב שחור ועמוס במים – עוטף אותו מכל עבר [תקות אנוש, מלבי"ם].
עטיפת הים בענן ובערפל אינה מסתכמת בתיאור ציורי בלבד, אלא נועדה להציב לו גבולות ולכסות אותו כדי שלא יפרוץ החוצה מחוץ לתחומו [מצודת דוד]. יתרה מכך, הענן והערפל משמשים כמעין מסכים הניצבים לפני השכינה, ומטרתם לעורר יראה בקרב בני האדם. מתוך תיאור זה, ה׳ מוכיח את איוב ושואל אותו כיצד העז לדבר כנגדו, שהרי הבריאה כולה כוננה מראש באופן שנועד להטיל מורא ולעורר יראת שמים [אלשיך].