כאשר ה' יסד את העולם, הבריאה כולה הגיבה בשמחה עצומה. התמונה המצטיירת בפסוק היא של מלך בשר ודם המניח את אבן הפינה לארמונו החדש, לקול תרועת שרים ומנגנים. כך גם בבריאת הארץ, היקום כולו שימש כמקהלה קוסמית המהללת את מעשה החכמה האלוהי [מלבי"ם, רמב"ן]. אזכור חגיגה זו בא להדגיש בפני איוב כי הישויות העליונות נבראו רק כדי להודות לה' ולשבח את מעשיו, ולא כדי לסייע לו במלאכת היצירה, ומכאן ניכרת אפסות האדם אל מול שליטתו המוחלטת של הבורא [רמב"ן, מצודת דוד].
הפרשנים מסבירים את מילות הפסוק כך: המילה בְּרָן וכן המילה וַיָּרִיעוּ מבטאות קולות של שירה, רננה ושמחה [מצודת ציון, רלב"ג, שטיינזלץ]. כּוֹכְבֵי בֹקֶר הם כוכבי האור, וליתר דיוק שבעת כוכבי הלכת המאירים והזורחים ביותר לקראת בוקר, כדוגמת נוגה וצדק [רש"י, מצודת ציון, תקות אנוש, אבן עזרא]. בְּנֵי אֱלֹהִים הם המלאכים [מצודת ציון, שטיינזלץ].
לצד ההבנה הפשטנית של שירת כוכבים ומלאכים, קיימת גישה פרשנית הרואה בפסוק תיאור אסטרונומי ופילוסופי. לפי גישה זו, ה"שירה" וה"תרועה" אינן קוליות, אלא מתבטאות בעצם תנועתם המחזורית של הכוכבים והמערכות העליונות במסלולם הקבוע סביב הארץ [אבן עזרא, רמב"ן]. יש מי שמרחיב ומסביר כי הכוכבים, הגלגלים והמלאכים המניעים אותם הם בעלי שכל והכרה, והשמחה המיוחסת להם נובעת מעצם היכרותם את בוראם [תקות אנוש]. מעבר לכך, הרינה המשותפת מסמלת את ההרמוניה המדויקת ואת כוח המשיכה הפועל בין כדור הארץ לגרמי השמים, יחס מתמטי ופיזיקלי המקביל לחוקיות של תורת הצלילים המוזיקלית, דבר המוכיח את ההשגחה והחכמה העליונה של ה' [מלבי"ם].
סדר האירועים בפסוק, שבו הכוכבים מרננים תחילה ורק לאחר מכן מריעים המלאכים, זוכה אף הוא להתייחסות פרשנית. הסיבה לכך היא כרונולוגית: הכוכבים נבראו ביום הרביעי, ולכן קדמו בשירתם למלאכים שנבראו רק ביום החמישי. תיאור זה בא להוכיח כי הארץ, שנבראה ביום השלישי, אינה נשענת על חוקי הטבע או על כוחם של המלאכים, אלא תלויה באוויר בדרך נס על ידי ה' לבדו, עובדה שאמורה להטיל יראה על האדם. רובד נוסף, המבוסס על מדרשי חז"ל, מציג היררכיה רוחנית שבה אין רשות למלאכי השרת להלל את ה' עד שעם ישראל (הנמשל לכוכבי הבוקר) פותח תחילה בקריאת שמע ובתפילת הבוקר בארץ [אלשיך].