השגחת ה׳ בעולמו מגיעה עד לברואים השפלים, הבזויים והטמאים ביותר, ומתבטאת באופן פלאי בטבעו של העורב. הפרשנים מסבירים כי צֵידוֹ משמעותו מזונו, והמילה יְלָדָו נכתבת חסר אך נקראת "ילדיו", כלומר גוזליו הקטנים. כאשר גוזלים אלו רעבים, הם יְשַׁוֵּעוּ – צועקים ומתחננים אל ה׳ לעזרה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים (רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם ורמב"ן), הנשענת על מסורת חז"ל, מתארת טרגדיה בטבע: גוזלי העורב בוקעים כשהם לבנים וללא נוצות. הוריהם, שהם עופות שחורים, רואים את השוני בצבע, חושדים שאין אלו בניהם אלא תוצר של מין אחר, ולכן שונאים אותם, נוטשים אותם ומסרבים להאכילם. כתוצאה מכך הגוזלים יִתְעוּ, כלומר נודדים ואובדים ללא אוכל. במצב זה של נטישה מוחלטת, זעקתם עולה השמימה, וה׳ ברחמיו מכין להם מזון בדרך נס: הוא מזמן להם יתושים הנבראים מתוך צואתם שלהם, ואלו נכנסים היישר לתוך פיותיהם של הגוזלים כדי לחיותם.
עם זאת, האלשיך מציג רובד נוסף ומעמיק בפסוק, המצביע על נס כפול. הוא שואל מדוע הפסוק פותח בהכנת המזון לעורב הבוגר ("מי יכין לעורב צידו") אם המצוקה היא של הגוזלים. לדבריו, הסכנה לגוזלים הלבנים אינה רק גוויעה ברעב עקב נטישה, אלא סכנת טריפה על ידי הוריהם. אם העורבים הבוגרים יסבלו מרעב, הם עלולים לאכול את הגוזלים הלבנים מתוך מחשבה שאינם בניהם. לכן, ה׳ מכין צידה ומזון לעורבים הבוגרים במקום אחר, כדי להשביע את רעבונם ולמנוע מהם לטרוף את ילדיהם, ובמקביל זן את הגוזלים הנטושים. לפי פירוש זה, המילה "יתעו" מתייחסת גם להורים, שעלולים לתעות בדעתם ולפעול באכזריות כלפי צאצאיהם בגלל חסרון האוכל.