במענה ה' לאיוב מתוך הסערה, מוצגת שאלה המאתגרת את הבנתו של האדם לגבי סודות הבריאה, וספציפית לגבי מהותם של האור והחושך. הכתוב שואל אֵי־זֶה, כלומר היכן או אנה זה [מצודת ציון, שטיינזלץ], הַדֶּרֶךְ אל המקום שבו יִשְׁכָּן־אוֹר, ומהו מְקֹמוֹ של החֹשֶׁךְ. השאלה ממשיכה את הפסוק הקודם ודורשת מאיוב להתבונן האם הוא מסוגל להבין היכן נמצאים נתיבותיהם של כוחות אלו [מצודת דוד].
הפרשנים מציעים מספר רבדים להבנת מקומם של האור והחושך. במישור הפילוסופי והפיזיקלי, יש המסבירים כי החושך אינו ישות בפני עצמה אלא אפיסה והיעדר של האור. לפיכך, מי שיודע במדויק את דרכי האור, את אורכו ואת רוחבו, יודע שמעבר לגבולותיו קיים החידלון והחושך. פירוש נוסף קושר את החושך הנזכר כאן ל"סוד האש", בדומה לחושך המוזכר בתיאור מעשה בראשית [רמב"ן].
במישור האסטרונומי והגיאוגרפי, יש המתייחסים לתופעות טבע מחזוריות. גישה אחת מסבירה כי האור שוכן תמיד במקום אחד בעוד החושך שוכן בצד הנגדי לו, בהתאם לעונות השנה ולמיקום השמש במזלות סרטן וגדי, היוצרים תחלופה של אור וחושך בין צפון לדרום [מלבי"ם]. גישה אחרת רואה בפסוק רמז לאזורי הקטבים בכדור הארץ, בהם שורר אור יום במשך חצי שנה ברציפות, ולאחריו חצי שנה של חושך ולילה. אף שרב סעדיה גאון נטה לפירוש זה, הראב"ע שלל אותו בטענה שאינו תואם את הקשר הפסוקים [תקות אנוש].
ברובד הסוד, הפסוק אינו מדבר על תופעות טבע, אלא על מסעה של הנפש ותיקונה דרך גלגולי נשמות. לפי גישה זו, המילה אוֹר מסמלת את אברהם אבינו, שזרח והאיר את העולם, ואילו החֹשֶׁךְ מסמל את אביו, תרח. כדי שתרח יוכל להתעלות מבחינה רוחנית ולשכון במחיצתו של בנו, נשמתו התגלגלה באיוב. ייסוריו של איוב נועדו לזכך אותו ולהעלותו אל דרגת האור. לפיכך, השאלה אֵי־זֶה הַדֶּרֶךְ יִשְׁכָּן־אוֹר מתייחסת לנפשו של אברהם, והשאלה וְחֹשֶׁךְ אֵי־זֶה מְקֹמוֹ בוחנת עד היכן הצליח תרח להתעלות ולהתרחק ממקומו החשוך בעקבות חזרתו בתשובה והייסורים שעבר [אלשיך].