מדי יום ביומו, ולכל אורך ההיסטוריה האנושית, מחולל ה' תמורות עמוקות בעולם, המתוארות בעזרת דימויים של חומר רך המקבל צורה ושל בגד העוטף את הגוף. הפרשנים נחלקו בשאלת מהותו של תהליך זה, והאם הוא עוסק במחזוריות הטבע, בחילופי הדורות והצדק האלוהי, או בסוד תחיית המתים. במוקד הדברים עומדת המילה חוֹתָם, שמשמעותה צורה או תבנית [מצודת ציון].
גישה אחת מתמקדת בטבע ובאור הבוקר. הארץ משתנה ומתעצבת מחדש מדי יום על ידי קרני השמש, ממש כשם שהחומר והטיט רכים ומוכנים לקבל בקלות כל צורה שתוטבע בהם [רלב"ג, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. חום השמש מייבש את לחות האדמה ומצמיח מתוכה צמחים ופרחים. יצירות אלו הן הצורות הנחקקות בחומר היבש, ומהוות את חותמו של הבורא על מעשה ידיו. בעקבות כך, הארץ מתעטפת בתוצרתה כְּמוֹ לְבוּשׁ צבעוני ויפה, ומסירה מעליה את העירום וחוסר הצורה שאפיינו את חשכת הלילה [מלבי"ם].
לעומת הפירוש הטבעי, יש הרואים בתיאור זה ביטוי לחילופי הדורות ולהשגחה המוסרית. הארץ משנה את פניה כחומר ביד היוצר כדי לנער מעליה את הרשעים ולהעמיד אחרים תחתיהם, כשם שאדם משנה תדיר את צורת החותם שעל החומר. בני האדם ניצבים על הארץ באופן זמני, מתחלפים וחולפים מן העולם ממש כמו לבוש שמתבלה [רמב"ן, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. זווית נוספת לאובדן הרשעים מתארת כיצד נפשם דועכת, והם נותרים מתים בפגריהם, כאשר הגוף משמש רק כבגד העוטף את הגווייה חסרת החיים והאור [תקות אנוש].
רובד פרשני עמוק נוסף קושר את הדימויים לתחיית המתים, כתשובה לספקותיו של איוב בנושא. אף על פי שבעת המיתה צורת האדם אובדת וגופו נהפך לטיט ולחומר, ה' עתיד להקים את המתים לתחייה. בני האדם יקומו ויעמדו מחדש בלבושיהם ובצורתם המקורית, ממש כשם שבגד שקופל יכול להיפרש בחזרה למצבו הראשון [רש"י, מצודת דוד]. הקימה המחודשת באותו אופן שבו חיו, נועדה בין היתר כדי שהרשעים וקורבנותיהם יכירו אלה את אלה [אלשיך].
בתוך הקשר זה של תחיית המתים, יש המצביעים על הבדל מהותי בין הצדיקים לרשעים. הצדיקים עתידים לעבור מהפך ולהזדכך עד שיהיו דומים לחומר הטהור והמבהיק של אדם הראשון קודם החטא, שהוא החותם המקורי שבו טבע ה' את האדם. לעומתם, הרשעים יקומו לתחייה כשהם עטופים בחומר עכור וגשמי, המקביל ללבוש שעטה אדם הראשון רק לאחר שחטא וירד ממדרגתו הרוחנית [אלשיך].