ירידת גשמים באזורים שוממים ומרוחקים מעוררת תהייה על תכליתו של הטבע כאשר הוא אינו משרת את האדם. ה' מכוון את מערכות מזג האוויר גם למקומות שבהם לכאורה אין מי שיפיק מכך תועלת ישירה [אלשיך]. במובנו הפשוט, מדובר בהורדת מטר על אדמה יבשה וחרבה לחלוטין שאין בה יושב [מצודת דוד, שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שגשם זה נועד לקיים את יתר המערכת האקולוגית. הוא יורד באזורים לא מיושבים כדי להצמיח עשב ומרעה עבור חיות הבר, ואף כדי להחיות יצורים כנחשים ועקרבים [רמב"ן, תקות אנוש].
בעוד שיש מי שרואה בשני חלקי הפסוק חזרה על אותו רעיון במילים שונות לשם הדגשה [מצודת דוד], קיימת גישה המציגה הבחנה דקה ומהותית בין המונחים [מלבי"ם]. לפי תפיסה זו, מטר היורד במדבר – הרחק ממקומות יישוב שמהם עולים אדי המים בדרך כלל – יכול לשמש לשתי מטרות מנוגדות של השגחה, לטובה או לפורענות. ההבדל טמון במשמעות המילים: המילה אִישׁ מתייחסת לכל יצור חי ונמצא, ואילו אָדָם מתייחסת לבני אנוש בלבד. לכן, אֶרֶץ לֹא־אִישׁ היא שממה מוחלטת שאין בה שום יצור חי, והורדת גשם במקום כזה היא סוג של ענישה כלפי החברה האנושית, שכן המטר מתבזבז במקום שאיש אינו נהנה ממנו. לעומת זאת, מִדְבָּר לֹא־אָדָם בּוֹ הוא אזור שאין בו בני אדם, אך יש בו בעלי חיים, ושם ירידת המטר היא לטובה, כדי להצמיח עבורם דשא.