הפסוק מעורר פליאה על החיבור הפלאי שיוצר ה' בין הרוחני לגשמי, ומציג שאלה עמוקה על מקור החכמה הפנימית ויכולת ההתבוננות. דרך שאלות אלו, מומחשת הדרך שבה הבורא יוצק שכל, תבונה והשגחה אל תוך עולם החומר [מלבי"ם, אלשיך].
המילה בַּטֻּחוֹת נגזרת משורש ט.ו.ח, המבטא פעולה של כיסוי, מריחה בטיט או אטימה [מצודת ציון, רלב"ג, מלבי"ם, רמב"ן]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה כאן לכליות, הנקראות כך משום שהן מכוסות וטוחות בשכבת חלב [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רמב"ן, חומת אנך]. הכליות נתפסות כמקור של עצה וחכמה פנימית הפועלת באדם, בייחוד בשעות הלילה [רמב"ן]. יש אף המצביעים על קשר פיזיולוגי-רוחני, שבו שפע של חכמה עובר מהלב אל הכליות ומשם עולה בצינורות דקים אל המוח [חומת אנך]. לעומת גישה זו, יש המפרשים את המילה באופן כללי יותר כאיברים הפנימיים והנסתרים של האדם [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], או כמשל לגוף האדם החומרי עצמו. לפי תפיסה זו, הפסוק מבליט את הפלא שבנתינת חכמה רוחנית ושמימית בתוך גוף בשר ודם, האטום כטיט עבה [רלב"ג, מלבי"ם, אלשיך].
המילה לַשֶּׂכְוִי מגיעה מלשון הבטה, צפייה והשקפה למרחוק [מצודת ציון, רלב"ג, רמב"ן]. קיימות שתי גישות מרכזיות לגבי משמעותה, אשר משלימות זו את זו. קבוצת פרשנים גדולה מזהה את המילה עם לב האדם, אשר צופה את פני העתיד, מחשב את הנולדות ומבין דברים נסתרים [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, רמב"ן]. הלב מתואר גם כמקום שבו חקוקות הצורות והמחשבות של האדם [אבן עזרא, רמב"ן].
מנגד, מסורת פרשנית הנשענת על דברי חכמים, מבארת כי המילה מתייחסת לתרנגול [רש"י, ביאור שטיינזלץ, רמב"ן, חומת אנך, אלשיך]. לפי פירוש זה, ה' נתן בטבעו של התרנגול בינה מיוחדת לדעת להבחין בזמנים ולקרוא בשעות קבועות.
שתי הגישות הללו יוצרות תמונה רעיונית רחבה. כשם שהכליות (הבטוחות) מייסרות ומייעצות לאדם בלילה, כך התרנגול (השכוי) המבין את שעות הלילה נועד ללמד את האדם לקום בחצות ולהודות לבוראו [רמב"ן]. יתרה מכך, התרנגול משמש הוכחה ניצחת להשגחת ה' בעולם. אם אדם יחשוב שחכמתו נובעת אך ורק מכך שיש בו נשמה אלוהית עליונה, בא התרנגול ומוכיח כי ה' מעניק תבונה מדויקת והשגחה גם ליצור פשוט ובשרי שאין בו נשמה רוחנית גבוהה [אלשיך].