הפיכתם של מים זורמים למוצק קשה וקפוא היא פלא טבעי הממחיש את שליטתו המוחלטת של ה' בבריאה. תהליך זה, שבו נוזל מאבד את תכונותיו המוכרות ונקרש, מעורר השתאות ומדגיש את חוסר יכולתו של האדם להבין עד תום את כוחות הטבע.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים כָּאֶבֶן מַיִם יִתְחַבָּאוּ מתארות את תהליך הקפיאה. כאשר המים הופכים לגלידי קרח, הם מתקשים ונדמים לאבן. במצב זה, טבעם הנוזלי והמוכר "מתחבא" ומוסתר מן העין, כך שהם קיימים כמים רק בכוח ולא בפועל [רש"י, רלב"ג, אבן עזרא, רמב"ן]. ביחס לסיבת הקפיאה, עולה השאלה האם קיים גורם חיצוני המקרר ומקפיא את המים, או שמא טבעם הבסיסי של המים הוא להיות במצב מוצק, ורק החום הוא זה שמתיך אותם, ובהיעדרו הם שבים לטבעם [מלבי"ם].
לצד ההסבר הפיזי של קפיאת המים, יש המפרשים את פועל ההיחבאות כדימוי: המים המכוסים בשכבת הקרח נסתרים מעין האדם, ממש כשם שאבן המושלכת למים שוקעת ונעלמת [מצודת דוד]. פירוש אחר לוקח דימוי זה לכיוון התת־קרקעי, ומסביר כי לאחר שהקרח והכפור מפשירים, המים מחלחלים ושוקעים אל חללי האדמה, שם הם מסתתרים עד שימצאו דרך לפרוץ החוצה מבעד לנקבוביות הקרקע כמעיינות ונהרות [תקות אנוש]. מנגד, גישה שונה לחלוטין מנתקת את הפסוק מתיאור הקרח על פני הארץ, ורואה בו תיאור של ענני הגשם. על פי פירוש זה, הפלא הוא כיצד הענן, שהוא ספוגי ורפה, מצליח לאגור בתוכו את המים מבלי שיישפכו, כאילו היו כלואים בתוך אבן קשה, עד שה' מצווה עליהם לרדת אל הארץ [אלשיך].
בחלקו השני של הפסוק, וּפְנֵי תְהוֹם יִתְלַכָּדוּ, הכתוב מתייחס לשטח העליון של מצולות המים ושל מקווי המים הגדולים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי כתוצאה מהקור העז, פני התהום נאחזים, נקשרים ונלכדים יחד לכדי מקשה אחת של קרח, מה שמונע מן הגלים להתרומם כהרגלם [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד]. לפי הגישה הסוברת שהמים שוקעים במעמקי האדמה, "הילכדות" זו מתרחשת כאשר המים נאגרים ונלכדים בבורות ובמצולות התת־קרקעיות הנקראות תהום [תקות אנוש]. לעומת זאת, לפי הגישה המפרשת את הפסוק על ירידת הגשמים, ההילכדות מתארת מפגש פלאי שבו מי התהום התחתונים עולים לקראת מי המטר היורדים מן העננים, והם מתערבבים ומתלכדים אלו באלו [אלשיך].
במבט רחב, תופעות אלו מעוררות תמיהה פילוסופית: כיצד ייתכן שמים, שעל פי טבעם אמורים לעלות מעל פני האדמה, יורדים, שוקעים ומתחבאים במעמקים כאבן? [רמב"ן]. התשובה לכך טמונה בהכרה כי ה' הוא העושה את כל אלה, ומתוך כך נדרש האדם לעמוד בענווה, ביראה, ולא להרהר אחר הנהגתו העליונה [מצודת דוד].