לאחר שה׳ מתגלה אל איוב מתוך הסערה, הוא פונה אליו בדרישה להתכונן לדו שיח ישיר. ה׳ מצווה עליו אֱזָר־נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ, כלומר חגור את מתניך כאיש גיבור [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. (ישנה מחלוקת דקדוקית במסורת הקריאה לגבי הגיית האות כ"ף במילה כְגֶבֶר, אם היא רפה או דגושה [מנחת שי]). פעולת חגירת המתניים מסמלת התחזקות, זריזות והכנה לעמידה באתגר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בעוד שיש המפרשים את הציווי לחגור את המתניים כמשל בלבד להתכוננות נפשית [רמב"ן], פרשנים אחרים מזהים כאן רובד עמוק של רחמים וריפוי פיזי. הציווי מכיל רמז לכך שעל איוב להתעורר מחוליו ומייסוריו [רש"י]. לאורך הוויכוח, איוב ביקש שה׳ יסיר ממנו את שבט ייסוריו כדי שיוכלו לדבר באין מפריע. כעת, ה׳ נענה לבקשתו ומורה לו לעמוד כגיבור, שכן השחין והחולשה סרו ממנו [מלבי"ם]. הריפוי הוא כה שלם, עד שאיוב, שקודם לכן עורו המעופש נדבק לבגדיו ולא אפשר לו לחגור חגורה, מסוגל כעת לאזור את מתניו בחוזקה. ה׳ מרגיע את הסערה, מסיר את אימתו, ופונה אל איוב פנים אל פנים מתוך רחמים גדולים [אלשיך].
בחלקו השני של הפסוק, וְאֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי, ה׳ נענה לאתגר שהציב איוב קודם לכן, כאשר דרש לעמוד למשפט מול בוראו. ה׳ מצהיר כי הוא זה שיציג את השאלות, ועל איוב יהיה לספק את התשובות ולהוכיח את טענותיו [מצודת דוד, אלשיך]. עם זאת, מובן כי מדובר בשאלות רטוריות, ואין ציפייה מציאותית שאיוב אכן יוכל להשיב עליהן [ביאור שטיינזלץ].