גבולות ההשגה האנושית ביחס לעולם הפיזי משמשים משל לאוזלת ידו של האדם בהבנת דרכי ההשגחה. ה' מציב בפני איוב אתגר ושואל אותו האם הִתְבֹּנַנְתָּ עַד־רַחֲבֵי־אָרֶץ, כלומר, האם הוא מכיר את כל הארץ הגדולה והמיושבת [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], והאם הילך עד קצותיה [רמב"ן]. המילים הַגֵּד אִם־יָדַעְתָּ כֻלָּהּ מהוות שאלה רטורית, הדורשת מאיוב להודות שאינו יודע הכול, כאשר ה"א השאלה מובלעת במילה "אם" ומשמעותה היא "האם ידעת" [רמב"ן].
לצד ההבנה הגיאוגרפית הפשוטה, הפרשנים מצביעים על רובד מדעי בביטוי רַחֲבֵי־אָרֶץ. ידיעת מידות הארץ ושטחה דורשת חכמה יתרה והבנה מעמיקה בחכמת ההנדסה ובחקר מערכת הכוכבים [אבן עזרא, תקות אנוש]. יש הממקדים זאת בקווי הרוחב של כדור הארץ, המרחק מקו המשווה שבו היום והלילה שווים תמיד, ועד לקטבים בצפון ובדרום [רלב"ג]. ממד זה משקף את החכמה האלוהית בקביעת מהלך השמש ועונות השנה. נטיית השמש ביחס לקו המשווה היא שיוצרת את השינויים באורך היום והלילה על פני קווי הרוחב השונים, ומאפשרת את קיום החיים על ידי יצירת עונות השנה ומניעת חום בוער או קור תמידי באזורים השונים [מלבי"ם].
מתוך חוסר הידיעה הפיזי עולה קל וחומר תיאולוגי. אם האדם אינו מסוגל להבין אפילו את המתרחש על פני הארץ שהוא חי בה, ואינו יכול להסיק על החלקים הנסתרים של העולם מתוך החלקים שכן ראה [אלשיך], הרי שוודאי אינו יכול לרדת לעומקם של סודות הבריאה הנסתרים ביותר [אלשיך], ואין לו כל יכולת לחקור ולהבין את הדרכים שבהן מנהיג ה' את עולמו [מצודת דוד].