לאחר שהוכיח את איוב על חוסר הבנתו בבריאת הארץ והאור, ה' עובר בשאלתו אל יסודות המים. הפסוק מהווה תוכחה רטורית כלפי איוב: כיצד אדם מעז להרהר אחר ה', הרי חכמתו כה מוגבלת [מצודת דוד]. ה' שואל את איוב אם לא היה נוכח ביסוד הים והארץ, האם לפחות התהלך בהם לאורכם ולרוחבם [רמב"ן].
הפרשנים נחלקו בביאור הצירוף נִבְכֵי יָם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במעמקי הים. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה מלשון סגירות, כלומר המקומות הסגורים של הים [רש"י], ויש הטוענים כי הכוונה היא דווקא לגלי הים הרצים [אבן עזרא].
בנוגע לצלע השנייה, וּבְחֵקֶר תְּהוֹם הִתְהַלָּכְתָּ, השאלה היא האם איוב הצליח בעיונו להבין את המתרחש בתהומות ולחקור אותם עד תומם [רמב"ן, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עומק הים והתהומות שעליהם עומדת הארץ נסתרים לחלוטין מעיני החוקר האנושי. דווקא במקומות נעלמים אלו מתגלית השגחתו של ה' באופן כפול: מחד גיסא השגחה לקיום העולם, על ידי ריכוז המים למקומם כדי שלא ישובו לכסות את היבשה, ומאידך גיסא כאמצעי להענשת רשעים [מלבי"ם].