השליטה האלוהית על איתני הטבע מתבטאת בריסון כוחו העצום של הים ובהצבת גבולות ברורים להתפשטותו. הפרשנים מציעים מספר גישות להבנת הביטוי וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי, המתאר את הדרך שבה ה' תוחם את המים.
גישה אחת מפרשת את המילה וָאֶשְׁבֹּר כפעולה פיזית של יצירת שברים, חריצים ותעלות סביב הים כדי לעכב את מימיו ולמנוע מהם לעבור את הגבול [רש"י, מצודת דוד]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מבינים זאת מלשון גזירה ופסק דין. לפי גישה זו, ה' גזר על הים חוק וגבול ברור [רלב"ג, רמב"ן, תקות אנוש בשם רד"ק], ובכך שבר את כוחו ובלם את יכולת ההתפשטות שלו [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הרמב"ן מוסיף כי החוק האלוהי הושם ישירות על משברי הים וגליו.
מבט פילוסופי יותר רואה בפסוק תיאור של שבירת חוקי הטבע עצמם. על פי חוקי הפיזיקה, יסוד המים הקל אמור להקיף ולכסות לחלוטין את יסוד האדמה הכבד. פעולת ה' בבריאת העולם הייתה "לשבור" את הטבע הזה, לאלץ את המים להיקוות למקום אחד בניגוד לנטייתם הטבעית, ולחשוף את היבשה [תקות אנוש]. בדומה לכך, יש המקשרים את המילה למושג "משבר" של יולדת, שכן הים כמו הוליד מתוכו את היבשה כאשר המים נסוגו למקומם מכוח החוק האלוהי [מלבי"ם].
המשך הפסוק, וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם, משמש משל לעוצמת ההגבלה שהטיל ה' על הים. כשם שעיר מבצר נסגרת בדלתות ובבְּרִיחַ – מוט המשמש לנעילת הדלתות – כך ה' כופה על הים באונס ובהכרח להישאר במקומו ומונע ממנו לפרוץ את גבולו [מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם, תקות אנוש, ביאור שטיינזלץ].
יש מי שמוצא בתוספת של הבריח לדלתות רמז לאירוע היסטורי. בתחילה, בבריאת העולם, די היה בדלתות בלבד כדי לבלום את הים, אך לאחר שדור אנוש חטא והים פרץ את חוקו והציף שליש מהעולם, נוצר צורך בשמירה כפולה. מאחר שהגדר נפרצה ומידת הדין החלה לפעול, ה' נאלץ להוסיף בריח על הדלתות כדי להבטיח שהמים לא ישובו לשטוף את הארץ [אלשיך].