לאחר שמיכה מבין כי מאזן הכוחות נוטה בבירור לרעתו, הוא נאלץ להשלים עם המציאות. וַיַּרְא מִיכָה כִּי חֲזָקִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ, הוא מבין שאין בידו לעשות דבר נגדם. על כן, וַיִּפֶן וַיָּשָׁב אֶל בֵּיתוֹ, הוא עוזב אותם וחוזר לביתו כשהוא אבל וחפוי ראש. חוסר האונים של מיכה בולט במיוחד על רקע התקופה, שבה לא היה שלטון מאורגן או רשות מוסמכת שאליה יכול היה לפנות כדי להתלונן ולדרוש צדק על לקיחת רכושו [ביאור שטיינזלץ].
במקביל, וַיֵּלְכוּ בְנֵי דָן לְדַרְכָּם. דרכם המשיכה אל עבר העיר ליש, שם הם הכו את התושבים לפי חרב ושרפו את העיר באש. שריפת העיר לא הייתה רק אקט של חורבן, אלא פעולה טקטית מחושבת שנועדה להטיל אימה ופחד על יושבי שאר העיירות באזור שנפלו בנחלתם. הציפייה הייתה שהפחד ישתק את יושבי הארץ, ובכך יבטיח לבני דן ניצחון קל ומהיר יותר בהמשך מסעות הכיבוש שלהם [רלב"ג].