בני שבט דן משלימים את מסעם לכיבוש נחלתם, תוך שהם נושאים עמם שלל שנוי במחלוקת ומבצעים התקפת פתע על עיר שלווה.
המילים וְהֵמָּה לָקְחוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה מִיכָה מתייחסות ללקיחת הפסל והתרפים [ביאור שטיינזלץ]. בני דן הצדיקו את מעשיהם ושכנעו את עצמם שלא מדובר בגניבה או בעושק, אלא בלקיחת שלל מלחמה לגיטימי, לאחר שמיכה רדף אחריהם ולא יכל להם [מלבי"ם]. אגב כך, במסורת הקריאה של ספרי ספרד, האות ו' במילה וְאֶת בצירוף וְאֶת הַכֹּהֵן, מסומנת בטעם געיא [מנחת שי].
יעדם של בני דן היה העיר לַיִשׁ. עיר זו מוזכרת בספר יהושע גם בשם "לשם", על שם אבן טובה ויקרה שנמצאה באותו מקום. מאחר שאבן הלשם הייתה האבן שייצגה את שבט דן בחושן של הכהן הגדול, מציאתה היוותה עבור בני השבט הוכחה וסימן מובהק לכך שזוהי אכן נחלתם האמיתית [רש"י].
הם התנפלו על עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ, כלומר תושבים שלא היו מוגנים, לא נשמרו ולא נערכו כלל למלחמה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפועל וַיָּבֹאוּ מתפרש בהקשר זה כהתנפלות ותקיפה פתאומית [ביאור שטיינזלץ].
סופו של הכיבוש מעורר תמיהה, שכן נאמר וְאֶת הָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ. מדוע החריבו עיר שאותה התכוונו ליישב בעצמם? על כך מוצגות מספר גישות בקרב הפרשנים. ייתכן כי שרפו את העיר משום שלא היו יכולים לכבוש אותה בדרך אחרת, ולולא אילוץ זה לא היו פוגעים בה [מצודת דוד]. לחלופין, מכיוון שתקפו בהפתעה, הם שלחו אש ברחבי העיר כדי לעורר בהלה ובלבול, כך שלתושבים לא יהיה פנאי להתגונן מפני האש והחרב גם יחד. הסבר נוסף הוא שהעיר הייתה מלאה בעבודה זרה ולכן נדרש לשורפה. אף על פי שבני דן בעצמם הקימו את הפסל של מיכה, הם תפסו את מעשיהם כעבודה המכוונת לה' למרות שהיה בכך חטא, בניגוד לאלילות המקומית [רד"ק].
מעבר לתיאור ההיסטורי, האירוע מציף פרדוקס תיאולוגי עמוק שעולה מתוך המדרש: בני דן לקחו עבודה זרה, הרגו באכזריות, ובכל זאת נחלו הצלחה צבאית. מציאות זו, שבה חוטאים מצליחים במעשיהם, ממחישה את הפסוק "לְךָ ה' הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים", ומדגישה את חוסר היכולת האנושית להבין את דרכי ההשגחה האלוהית בסיפור זה [רד"ק, מלבי"ם].